פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קכח:ג

והלוי עט״ז ועמ״א ז׳ ועט״ז א׳ גם בכור לאמו ובאמת בכור לאב אין בו שום קדושה האידנא כמ״ש המ״א וכפול הוא בדפוס אות ג׳:

עוד אבאר לך שמ״ש המחבר כעובר בג׳ עשין הוא לשון הר״מ ז״ל פט״ו הי״ב ובטור ג׳ עשין והנה י״ל למ״ש בשרשיו על פוטיתא מין מורכב דאל״ה אין לוקה ב׳ מלקיות כי בריבוי הלאוין לא יתרבו המלקיות אם לא שיש נושאין חלוקין יע״ש באורך י״ל ה״ה בעשין כה״ג כיון שאין בהם נושאין חלוקין לחדא מיחשב ועיין פ״ד מה׳ תפילין הכ״ו שמנה עשין ש״י וש״ר אין מעכבין הוי ב׳ מצות (וד׳ פרשיות ד׳ עשין אע״ג דמעכבין וי״ל אין מקומו פה) ולדינא אם מתרמי ליה מ״ע כהשבת אבידה וכדומה י״ל נ״כ עדיפא דאית בהו שלש להטור משא״כ להר״מ י״ל השבת אבידה עדיפא דאית בה עשה ול״ת (וע׳ בבא מציעא מזה ומיהו אם מת בבית הכנסת ואמרו לכהן לישא כפיו לכאורה מ״ע דנ״כ אין דוחה לעשה ול״ת דטומאה וכשיש ג׳ עשין י״ל דדוחה דל״ש מאי אולמיה דהאי עשה מהאי ואמנם בתוס׳ סוטה ל״ח ב׳ ד״ה כל בשם ירושלמי דאין נ״כ דוחה לטומאה והנה י״ל אם הזיד ולא יצא דאין עשה דפשיעה דוחה כמ״ש התוס׳ עירובין ק׳ ד״ה יתן יע״ש ואפילו לא ידע או מת פתאום אחר שיאמרו לו משמע שם דיוצא ומיהו טומאה בבית הסמוך אין יוצא דהוי דרבנן ונ״כ ד״ת ואפילו יודע דצריך לישא כפיו עא״ר קכ״ו ג׳. ועיין מפרש ירושלמי נזיר פ׳ כ״ג דף כ״א ב׳ (ד״ב) מ״ש ד״ה וסובר מ״ע דרבים יע״ש י״ל אפילו נאמר דהוי כו׳ י״ל מ״ע דרבים דוקא בא״א להפטר ממנה משא״כ דאם לא אמרו לו אין עובר אפשר לא אמרינן ביה הא מלתא ומיהו הא ודאי דלענין דחייה יש לדחות והעד כלאים בציצית דחובת גברא ואי בעי לא לביש ועיין כתובות אלו נערות אי אמרה לא בעינא לא דמי לזה יע״ש והוי יודע שהגירסא שם בירושלמי מהו שיטמא כהן גדו״ל לנ״כ והמפרש מוחקו וכ״נ מתוס׳ סוטה שם וי״ל כ״ה יש שתי עשין עכ״פ (דאמור להם בעי לדרשא כד יימרון להון עב״י ופרישה וב״ח ופר״ח) משא״כ כ״ג יש בו עשה נוספת ג״כ ב׳ עשין מש״ה בעי דמה אולמי׳ כו׳. ואין מקומו פה. וי״ל דמ״מ עובר ב׳ לאוין ה״ה ב׳ עשין כו׳ אף להר״מ ז״ל רק אין לוקין שמונים:

ומ״ש המפרש דאבעיא אע״ג דלא היה בבית הכנסת קשה דנהי דמענישין על עשה כזה בעידן ריתחא כדאיתא במנחות סדינא בקייטא מכל מקום אין דוחה ולא הוי מיבעי ליה כלל. ועיין בספר חמד משה. ועמ״ש בעזה״י באות שאח״ז בזה:

ומ״ש הט״ז בדברי הטור יש בו מהעיון ואפרש כפי כוחי בעזה״י. לכאורה הטור והר״פ תלוי במחלוקת הטור והר״מ אי כעובר בג׳ עשין או ג׳ ממש לטור אמור לפשטיה צווי וקאי לאהרן ובניו ואהרן יחיד נמי עובר אם קראו לו והר״פ סובר כר״מ דאמור להם לדרשא לחוד דכד יימרון להון וממילא לא׳ אין קורא ואפילו קראו אין עובר וקשה לכאורה להמחבר ס״ב כל כהן אפילו יחיד ובעובר בג׳ עשין ולזה י״ל קצת או נאמר דלשנים קורא כהן ולא׳ לא הכל אסמכתא מדרבנן ומ״ה אף לשנים אין קורא כלל מיהו מתוספות מנחות מ״ד א׳ ד״ה כל כהן מבואר דמ״ה לשנים קורא כהן ולא׳ לא ומ״ש הט״ז דאי לא כתב קרא (י״ל דלא׳ אין צריך לקרות לא איסורא יעיין בס׳ חמד משה) אף דאי לאיסורא כתב מ״מ הציווי כה תברכו איך יצויר לכתחלה לאהרן יחיד כיון דאין קורא ליחיד לית ציווי ואי שעבר וקרא הוי דאי ולא כתיב. עוד הקשה מסעיף י״ג מה שמחולק הטור שם דלכהן א׳ נמי מקרא אותו והא ודאי לאו פשטיה א״כ כמו בדרש״א א׳ דלא׳ אין קורא. ותי׳ ותוכן כוונתו לטור דג׳ עשין ממש מנ״ל פשטיות וב׳ דרשות אלא דיש יתורא כו׳ אמור האלף קמוצה והיה ראוי לנקד בשוא לחוד ציווי המורה על העתיד ובקמ״ץ מקור מורה לפעמים על העבר ש״מ כד יימרון והוא עתיד וה״פ אימתי מ״ע כה תברכו כדאמרו להון מעיקרא וגם דרשא ב׳ דמקרא מלה במלה דאל״כ לכתוב אמור בקמ״ץ מקודם כה תברכו או בשוא אחר כה תברכו וידעינן כד יימרון דאל״כ לכתוב קודם כה תברכו דהא האמירה וקריאת כהנים קודם הברכה ומדכתב בקמץ האלף ואחר כה תברכו שמעינן עוד דבתוך הברכה מקרא להם (וכ״ש אם נאמר יברכך אין מקרא להם כבסעיף י״ג יע״ש) ואי להך לחוד לכתוב אמור בשו״א ש״מ כולהו דהיינו ב׳ דרשות ופשטיות לעשה והוי ג׳ עשין ממש דאי רק כד יימרון לכתוב בשו״א. ונראה כפי דעתי שצריך להגיה מלת א״ו בט״ז. לכתוב אמור בשו״א [או] קודם הברכה נ״ל. והעולה מדבריו דלכהן א׳ אפילו אין קורא אותו עובר אם לא יעלה וכ״כ הנ״ץ סעיף י׳ בזה. וההיא דלכהן א׳ מקרא מלה במלה דזיל בתר טעמא משום טעות ה״ה א׳ נמי ודאי בזה לא דרשו לה״ם לשנים דוקא. וסיים הט״ז כ״ז אי עובר או לאו אבל פגם ודאי איכא אע״פ שלא היה בביה״כ כשקראו כהנים כבסעיף ד׳ ואי״ה במ״א אבאר עוד. וכ״כ הפר״ח סעיף יו״ד כהן א׳ עובר אפילו אין קורא עובר באפשר יע״ש עמ״ש באות ח׳: