פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קכד:ד

שהוא עט״ז מפני שיש בכאן ענין עמוק ודרכי החכמה נעלמו ממני אמרתי אשיחה וירווח לי. הנה בברכות מ״ז א׳ אמרו אמן יתומה אסור ובסוכה נ״א ב׳ משמע דמניפין בסודרין ע״ז יש ג׳ תירוצים א׳ תירוץ הרר״י בטור (יע״ש ר״י מפרש הב״ח ר״י בעל התוס׳ אבל הב״י וט״ז וכולם מפרשים הר״ר יונה ז״ל) דלצאת בה צריך שישמע כולה הא חיסר תיבה א׳ לא יצא וז״ש אמן יתומה אין האיסור מצד עניית אמן כ״א האיסור שרוצה לצאת מעניית אמן שהוא יותר מהמברך לזה אמרו דאין יוצא בזה ויש לו קללה מחז״ל אם סמך ע״ז אבל מצד עניית אמן עצמו אין איסור אם רוצה אח״כ לברך בעצמו. וכלפי שאמרו חז״ל בברכות נ״ג ב׳ אי דלא שמע הברכה איך יצא מבואר ודאי שדין הרר״י הוא. א״ו כל שרוצה לצאת צריך לשמוע כל הברכה מתחלתה ועד סופה שהרי בביאור אמרו שם למימרא דישראל אע״ג דלא שמע כולה ברכה עונה וכי לא שמע היכי נפיק משמע ששמע מקצתה אפ״ה לא נפיק וכ״כ הר״מ ז״ל בפירוש פ״א מה״ב הי״א הובא בש״ע רי״ג ס״ג (ועב״ח ולמ״ש אין חולק על הרר״י בזה) החילוק הב׳ הוא מ״ש הטור לחלק בין ידע ללא ידע באיזה ברכה הוא עומד. השלישי הוא א״ח בשם רבינו האי וכהבנת המ״א אות י״ו לחלק בין יחיד וההיא דהחליל ציבור היו שומעין ועונין ואותן שעומדים מרחוק עונין עם הציבור לא הוי אמן יתומה:

ואמנם בפירוש הטור שהביא דברי ר״י (הרר״י) דברי רב כהן צדק ומ״ש ומיהו יש בו שלשה פירושים הפירוש האחד דברי מהרי״א וכפי הנראה כך הוא להרר״י דוקא ברוצה לצאת אין יוצא כה״ג הא יצא אף בברכת ח״י שמחזיר הש״ץ דמחויב כל אדם לשמוע ולענות אמן (כבסעיף ד׳ יע״ש) עונה אמן אע״פ שלא שמע ולא הוי אמן יתומה אעפ״י שלכתחלה מחויב לשמוע כל התפלה מש״ץ מ״מ אי לא שמע רשאי לענות אמן ובהכין מיירי ההוא דסוכה נמצא להרר״י ישנו כמה קולות מחויב כל שאין יוצא שרי לענות אפילו לא ידע איזה ברכה אבל רכ״צ סובר ברכה המחוייבת כחזרת התפלה הוי אמן יתומה אפילו יודע איזה ברכה ובסוכה בברכת התורה שאין מחויב לשמוע וכ״ש נהנין שריא אפילו אין יודע איזה ברכה. והטור חולק ע״ז ואומר ומיהו י״ל בענין אחר דסוכה ביודע איזה ברכה שרי וההיא דברכות באין יודע ואסור אפילו נהנין ויש לכ״א מהפירושים רצונו לומר רכ״צ והטור קולא וחומרא לרכ״צ בחזרת התפלה אפילו יודע אסור קולא בס״ת ונהנין אפילו א״י שרי ולטור ג״כ קולא וחומרא ואמנם בב״י הבין דרק ב׳ מחלוקת הרר״י כמו לפי׳ הא׳ ורכ״צ וטור א׳ הם ואין חילוק בין חזרת התפלה וס״ת ונהנין כל שא״י אסור ויודע מותר אבל ברכה שרוצה לצאת כ״ע מודים להרר״י דצריך לשמוע מתחלה ועד סוף מברכות נ״ג ב׳ וכסי׳ רי״ג ס״ג. אבל הט״ז פירש פירוש שלישי דהרר״י עם רכ״צ וטור ב׳ מחלוקת כב״י ובאופן זה בנהנין כ״ע מודים רכ״צ וטור דאפי׳ א״י שרי לענות אמן ובלצאת מודים להרר״י דאפי׳ יודע אין יוצא (ומוכרח מברכות נ״ג ב׳) כי פליגי בחזרת התפלה דמחוי״ב לשמוע להרר״י לא הוי אמן יתומה אפי׳ בא״י איזה ברכה אבל קצת איסורא יש דודאי לכתחלה צריך לשמוע כל התפלה כבסעיף י׳ ובסוכה א״א ובשעת הדחק שרי לכתחלה הא לא״ה מלבד מה שעשה שלא כדין שלא שמע הברכה יש איסורא שענה אמן בלא שמיעת הברכה ורכ״צ וטור סוברים דחזרת התפלה מחויי״ב מיקרי ואמן יתומה הוי ואפילו ע״י הדחק אסור לענות כה״ג כל שא״י איזה ברכה וביודע שרי אפי׳ לכתחלה ורמ״א תפס חומרת שניהם יע״ש בט״ז ולפ״ז מה שלא כתב הטור ההיא דסוכה בדברי הרר״י יש ליישב חדא דאדרבה משם קשה קצת דאיסורא מיהא איכא וצ״ל שעת הדחק שאני והרר״י מירושלמי הוציא דבריו אמן יתומה כל שמחויב משמע פשטיה כהרר״י לצאת כו׳ ולרכ״צ צריך לדחוק מחיוב חזרת התפלה. וגם א״ש דרכ״צ לא יחלוק על ירושלמי אבל לפירוש הב״י רכ״צ וטור חולקים על ירושלמי דאפי׳ נהנין הוי אמן יתומה ואין מחויב כלל לשמוע:

והנה כפי זה המחבר תפס דעת הרר״י ומחויב היינו לצאת וקשה הא כתבנו ברי״ג ס״ג דצריך לשמוע כל הברכה ממש ולמה שינה כאן דמשמע מטעם אמן יתומה לבד ועלח״מ פ״א מה״ב הי״א וי״ג וי״ד הוקשה לו על הר״מ כך ותי׳ דשלל דעת רבי׳ האיי לחלק בין יחיד לצבור (וסובר הלח״מ דלרבי׳ האיי אפי׳ לצאת ממש כל שציבור עונין אמן ושמעו הברכה ויחיד לא שמע עונה עמהן ויוצא ולזה שלל הר״מ בהי״ד אפי׳ כה״ג אין יוצא). והנה בהמחבר א״א לפרש כן דהול״ל לא יענה אמן בכלל העוני״ם כמ״ש הר״מ ז״ל. ואם נאמר כדעת מהרי״א ברכ״צ י״ל דעת הר״מ ז״ל כן שלא שמע הברכה שחייב בה (לא לצאת) וכדעת רכ״צ אמן יתומה הוי ולק״מ קושיית הלח״מ דזה כבר אמר בהי״א דשם לצאת כו׳ אין יוצא וכאן מצד איסור עניית אמן כל שמחויב לשמוע כו׳ כאמור וכן מתפרשין דברי המחבר שהשמיט תיבת לצאת ונאמר שזה דעת רכ״צ וכ״ד הר״מ ז״ל ורבינו נסים (עב״י שכתב דעת הרמב״ם ורבינו נסים ור״י יש לעיין בזה מ״ש רבינו נסים והרר״י) וכמ״ש הט״ז ולפרש הירושלמי (ומלת אח״ת קשה קצת) והר״ב הגיה דעת הטור ותפס חומרת ב׳ הפירושים עיין לבוש יראה תפס חומרת ב׳ הפירושים כמהרי״א בב״י שג׳ מחלוקת והשתא יש להחמיר בנהנין בא״י איזה ברכה ובחזרת התפלה אעפ״י שיודע איזה ברכה אבל לצאת ודאי כל שלא שמע מתחלתה עד סופה אין יוצא ודאי. ועא״ר אות ט״ו ואי״ה במ״א אות י״ז אבאר עוד בזה. ויש קצת חסרון בט״ז מ״ש ואי אפשר בענין אחר כ׳ דברי הרר״י צ״ל וזה שלא הביא הטור בדברי הרר״י ההיא דסוכה ועמ״ש אי״ה בט״ז אות ו׳ מזה ועמ״א אות י״ג מזה ועמ״ש עוד בסמוך אי״ה מזה:

ועדיין צריכין אנו למודעי כי הב״י כתב כאן לרש״י ותוספות אעפ״י שמחיי״ב בה בברכה כל שיודע עונה אמן ונפט״ר בה משמע לצא״ת נמי ובסימן מ״ו כתב דחייב לברך מאה ברכות בכל יום ובשבת משלים בברכות הקוראים ועונה אמן אעפ״י שלא שמע הברכה וזה סותר למ״ש כאן בש״ע כל שמחויב בה צריך לשמוע הברכה אע״פ שיודע כו׳ וסותר למ״ש ברכות נ״ג ב׳ אי דאכל עמהם צריך לשמוע כל הברכה וכבר ראיתי להפר״ח כאן עמד בזה וכנראה שחזר כאן מזה ובסימן רפ״ד ס״ג כמו שיראה הרואה שם צריך שיכוין ויענה אמן משמע שישמע מתחלה ועד סוף ועמ״א במ״ו אות ח׳ רמז זה במלות קצרות יע״ש. ולדעתי העניה י״ל דאדרבה נעשה תי׳ מקושיא הב׳ על הא׳ דודאי כל שמחויב לצאת בעצמו כמו אוכל וצריך לברך וכדומה לית מחלוקת וכ״ע מודים דצריך שישמע ולא יצא בעניית אמן אעפ״י שיודע כל שלא שמע הברכה מתחלה ועד סוף משא״כ חייב לברך מאה ברכות דינא דיוצא בהשלמה בעניית אמן אע״פ שלא שמע הברכה וז״ש לרש״י נפט״ר בה כה״ג איירי ולצאת ממש כ״ע מודים דצריך לשמוע כל הברכה כדמוכח ההיא דברכות נ״ג ב׳. ולפ״ז אם היינו אומרים דהמחבר פסק כהרר״י דכל שמחייב לצאת ממש אע״פ שיודע אין יוצא באמן כל שלא שמע הברכה הא אין מחויב לצאת ממש עונה אמן ואע״פ שא״י איזה ברכה ויש מחמירין אין נמשך שום קולא מיש מחמירין דמודה לצאת אע״פ שיודע אין יוצא הוי א״ש משא״כ הט״ז ואינך פירושים קשה אמאי לא כתב הר״ב הקולא הנמשכת לי״א ביודע לזה כתב הט״ז דתפס חומרת שניהם:

נסתפקתי בהא דחייב לברך מאה ברכות ובשבת מכוין לברכת הקוראים כבסימן רפ״ד ויענה אמ״ן אם דוקא תרתי בעינן או שומע כל הברכה לחוד אעפ״י שלא ענה אמן יצא. ומה שהביאני לזה דבסי׳ רי״ג ס״ב לצאת ממ״ש כל ששמע כולה אעפ״י שלא ענה אמן וכ״ש הא א״ד הא עדיפא שהרי הר״ב אומר כן האדון ז״ל במ״א בסי׳ מ״ו אות ח׳ דכל שיש לו מגידים לא מהני ששומע הברכות ואמאי אטו מי עדיף מברכה שמחוייב ממ״ש לצאת שומע כעונה ש״מ דעדיף ועדיף הוא בשלמא המחויב לברך על האוכל או טלית וכדומה כששמע מאחר ומכוין שומע כעונה וכאלו מברך בעצמו משא״כ למאה ברכות איך נאמר שומע כמברך והוא לא קרא בתורה רק כשעונה אמן וקיי״ל גדול העונה אמן מהמברך אז עולה לו למאה ברכות נמצא חמור להשלמת מאה שצריך לשמוע גם אמן כמ״ש המ״א במ״ו ח׳ משא״כ לצאת ממ״ש קיל וכששמע יצא אע״פ שלא ענה אמן וכאמור וברא״ש ברכות סי׳ ע״ב וברפ״ד לקמן שם נאמר דיכוין ויענה אמן וכדאמרן: