פרי מגדים על אורח חיים, פתיחה כוללת יז

פתיחה להלכות יום טוב

ראיתי לדבר בדרך קצרה על עניני מוקצה ונולד ואיזו מלאכות אסורות ומותרות ואחלוק את הפתיחה הזאת לשלשה חלקים וכל חלק לפרקים קטנים כדי שירוץ הקורא בו: החלק הא׳ בביאור מלאכות אסורות ומותרות בי״ט ובו שלשה פרקים: הפרק הא׳ מבואר בו דין אוכל נפש ומכשיריו ואיזו מכשירין רשאי לעשות בי״ט ואיזו מהן שאין רשאי ואי עבר ועשה מה דינם ואי אופין מי״ט לשבת ד״ת: הפרק הב׳ אי אמרינן מתוך או לאו ואי דוקא בהוצאה והרדיה אמרינן מתוך או אף בשאר מלאכות כמו שחיטה ובישול וכדומה אמרינן ביה מתוך: הפרק הג׳ מלאכות שא״צ אוכל נפש אזהרה שלהם מה הוא ובו יתבאר ג״כ קצת שבותין דרבנן איזו מותרים ואיזו אסורים: החלק הב׳ בביאור דיני מוקצה ונולד ובו ארבעה פרקים בתרטן: הפרק הא׳ יתבאר בו כמה מיני מוקצה יש וכמה נולד יש והלכותיו בי״ט אי אסור או מותר וקצת אדבר בו לענין שבת: הפרק הב׳ יתבאר בו אי מוקצה ד״ת אי לאו וגם נולד אי ד״ת או לאו. ואי יש מהן דברים ד״ת או הכל דרבנן: הפרק הג׳ אדבר בו אי אמרינן מיגו דאיתקצאי ביה״ש: ואי יש מוקצה לחצי י״ט ושבת: ואכלול בו אי אמרי׳ מוקצה לשעבר:

החלק הא׳ בביאור מלאכות אסורות ומותרות בי״ט ובו ג״ס:

הפרק הא׳

א כתיב בפרשת אמור בא׳ וז׳ של פסח ושבועות וא׳ וחי״ת של סוכות ור״ה כל מלאכת עבודה לא תעשו ובפ׳ פנחס נמי כתיב בכולהו מלאכת עכודה ופ׳ ראה בזיי״ן של פסח כתיב וביום השביעי עצרת לא תעשה מלאכה ובפ׳ בא ביום ראשון כו׳ וביום השביעי כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש כו׳. והר״מ ז״ל בפ״א מה׳ י״ט ס״א ששת ימים האלו א״ח של סוכות א״ז פסח א׳ שבועות א׳ ר״ה כו׳ ובמ״מ שם נפל טעות בדפוס בפ׳ ראה ביום השמינ״י עצרת וביום הזיי״ן צ״ל ואפסח קאי ומדברי המ״מ שם כל מלאכת עבודה אוכל נפש אין בכלל לאו זה ומ״ש רבינו מאך אשר יאכל הוא לא״ז של פסח שנאמר סתם כל מלאכה יע״ש ועיין לח״מ בשם רלב״ח שהוכיח זה יע״ש וכוונתו דאי הלאו יש במשמע אף אוכל נפש אלא שהוציא הכתוב מאך אשר יאכל כו׳ והתירו ממילא העשה שבתון כולל הכל כי המבעיר וכדומה לצורך אוכל נפש אין שובת אלא שהתירו הכתוב והוציאו מכלל הלאו והעשה ומ״מ איך כתב רבינו בה״ב כל השובת קיים מ״ע הא לא שבת שעשה מלאכת אוכל נפש. וסובר דמסתמא העשה פירושו של הלאו ועליה קאי וכיון דהלאו מפורש רק מלאכת עבוד״ה לא אוכל נפש ה״ה שבתון נמי עליה קאי לשבות ממלאכת עבודה ונמצא מי ששבת ממלאכת עבודה קיים מ״ע כדאמרן:

ב ודע אף שנראה שיש מחלוקת אמוראים אי י״ט עשה ול״ת (עיין שבת כ״ד ב׳) הר״מ ז״ל בפתיחה לה׳ י״ט ובהא״ב כתב מפורש שששת ימים האלו יש בכל אחד מהן עשה ול״ת וכרב אשי דאמר הכין בשבת שם והתוס׳ צידדו שם לומר דאף רבא סובר כן וכנראה בביצה ח׳ ב׳ יע״ש. והנה בשבת אמרו רב אשי יאמר שבת שבתון עשה כו׳ ולא מצאתי שבת שבהון כ״א בפ׳ אמור בר״ה ובא״ח של סוכות כתיב שבתון לחוד. ובא״ז של פסח ובא׳ של שבועות לא כתיב כלל שבתון: וראיתי לרבינו במנין המצות כתוב לאמר מקרא קודש עשה הוא שכ״כ מצוה קנ״ט ק״ס קס״ב לשבות בהן שנאמר מקרא קודש. קס״ג קס״ה בר״ה ויה״כ שבתון. קס״ו קס״ז בא״ח סוכות מקרא קודש והנה מקרא קודש כתוב בכל המועדים (ואף ביה״כ) ושבת שבתון ביה״כ ובר״ה וא״ח של סוכות כתיב שבתון בפ׳ אמור וא״י למה בר״ה נקיט שבתון ובא״ח סוכות מקרא קודש אי שבתון מבורר טפי הוה לומר בא״ח סוכות ג״כ שבתון או לומר בכולהו מקרא קודש וגם ביה״כ. וע׳ רש״י פ׳ אמור ביה״כ מקרא קודש בכסות נקיה ותפלה ושאר י״ט מאכל ומשתה כו׳ לא מקרא קודש עשה לשבות ממלאכה וא״כ לרש״י ע״כ מהיקשא כל המועדות זה לזה דכתיב אלה מועדי ה׳ והואיל ור״ה וסוכות כתיב שבתון יליף עשה לפסח ושבועות ג״כ. כי תשא ל״א פט״ו רש״י שבת שבתון וע״ש היטב:

ג וראיתי להרא״ם ז״ל פקפק על שציין רש״י מקרא קודש אחר והאבדתי כו׳ דמשמע דקאי אסוכות יע״ש. והנה י״ל דבפסח ושבועות לא פירש כלום דמקרא קודש עשה לשבות ובר״ה אע״פ דכתיב שבתון קאי אזכרון תרועה לומר זכרונות ושופרות כמ״ש רש״י שם עלה קאי מקרא קודש להיות בציבור להתאסף כו׳ משא״כ סוכות כתיב שבתון עשה למה לי מקרא קודש וע״כ לומר באכילה ושתיה ואגב נקיט רש״י הפירוש של יה״כ כאן דשם ל״ש אכילה רק בתפלה וכסות נקיה (ויבואר במקום אחר תפלות המועדות אי ד״ת או דרבנן וזכרונות כו׳ ואין כאן מקומה) גם בר״ה וסוכות שבתון י״ל תוספת מחול על הקודש משא״כ יה״כ כתיב שבת שבתון א׳ לעשיה וא׳ לתוספת ומקרא קודש ע״כ לתפלה (ויבואר במקום אחר תוס׳ י״ט ויה״כ אי ד״ת ואין כאן מקומו). ואף שהר״מ ז״ל פ״א מה׳ י״ט ה״ב מ״ע שבתון הוא ל״ד בכולהו אלא מקרא קודש:

ד ויש לראות אם מלאכת עבוד״ה אין בכלל כי אם עבודות שאין אוכל נפש ולא הוצרך הכתוב להתיר אוכל נפש כ״א בפסח שלא נאמר עבודה או לדרוש לכם ולא לעכו״ם וכלבים כמ״ש הלח״מ שם בה״א א״כ איך כתב רבינו שם הט״ו המבשל לעכו״ם או לכלבים אין לוקה שאלו באו אורחים חזי להו כרבה דאית ליה הואיל ואם המאכל איסור תו לא שייך הואיל לוקה באמת וכן מי״ט לחול אפשר כי ה״ג לוקה ואמאי הא אין בכלל הלאו כלל מלאכת אוכל נפש ולזה יש לומר דאוכל נפש לצורך היום אין בכלל הלאו דעבודה משא״כ לצורך כלבים וכדומה אלו אין ראוי לאדם הוה בכלל מלאכת עבודה. ומ״ש בה״ג כל מלאכה שאינה לצורך אכילה אריגה בנין ה״ה לצורך בהמה אם אין ראוי לאדם בכלל הזה כדכתיבנא. ואל תטעה לומר שיש חילוק בין פסח א״ז שלא נאמר בהם עבודה (אע״פ שבאמור כתיב עבודה סמיך אקראי דראה ובא על ח״מ) ומאך נפיק היתר אוכל נפש בהא דמבשל לצורך בהמה ואין ראוי לוקה הא בשבועות וסוכות ור״ה לא דזה אינו ובכולהו לוקה כדכתיבנא. ויש נ״מ לדידן בחיוב מלקות עיין ח״מ ל״ד ואה״ע לענין עדות קידושי אשה:

ה ומדברי הר״מ ז״ל פ״א מי״ט מבואר במלאכת אוכל נפש מותר כל המלאכות אין מלאכה שאסורה מ״ה כמו קצירה וטחינה וכדומה הכל מד״ס אסור אבל מ״ה שרי שכ״כ בה״ז אין קוצרין כו׳ ובה״ה שהטעם שאפשר לעשות מעי״ט וע׳ מ״מ שם וכ״כ המחבר בתצ״ה ויבואר לקמן באורך מזה:

ו עוד אחזור אל הראשונות מ״ש בסעיף ד׳ יש להתבונן עוד אם נאמר מלאכת עבודה לא הוה בכלל הלאו הזה אוכל נפש היינו מה שמבשל לצורך היום הן לעצמו או לאורחים א״כ הא דאמר ביצה י״ב ב׳ המבשל ג״ה בי״ט ואכלו לוקה ואמר ר׳ יוחנן הבערה ובישול אין משנה מתוך כו׳ וכמ״ש התוס׳ שם ד״ה ה״ג דהוה צורך היום קצת כיון שדעתו לאוכלו וא״כ לדידן דלא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה לא בשחיטה ובישול וכדומה כדבעינן למימר לקמן אי״ה א״כ לוקה המבשל ג״ה בי״ט ואכלו משום בישול והא אינה בכלל מלאכת עבודה כיון שבישל לצורך עצמו לאכול ואכל לא הוה מלאכת עבודה ומה בכך שאכלו באיסור בשלמא אי הלאו כולל הכל רק מאך נפיק היתרא לאוכל נפש היינו שהתירה התורה מה שמותר לאכול לא את האסור משא״כ אי לא הוה בכלל הלאו אף האסור כיון שהוא אוכלו לאו מלאכת עבודה מיקרי ונ״מ טובא לדידן אי פסול לעדות כה״ג כמ״ש בסעיף ד׳ ונ״מ טובא שבישל חצי זית איסור ואכלו דלריש לקיש דח״ש מדרבנן אין לוקה על בישולו ולר״י דמ״ה מ״מ מלקות לית על אכילה (או ששגג על אכילתו) ועל בישולו מזיד כאמור: וע׳ תוס׳ ביצה י״ב א׳ ד״ה השוחט הוקשה להם ליתני עולת חובה ותירצו והקשו עוד לב״ה נמי וסיימו ואמאי מוקי כב״ש ולא קשיא להו יותר דניתני רבותא שלמי נדבה דלכם ולא לגבוה לכ״ע אף לב״ש כדמסיק בי״ט וכו׳ ב׳ למה דסברי שגם בזה אהדריה לאיסורא קמא (עמ״ש בחדושינו) יש כדמות ראיה שסוברים כהר״מ ז״ל דמלאכת עבודה אין בכלל אוכל נפש לצורך היום וליכא, ביה אהדריה לאיסורא קמא רק בעולת נדבה וכאמור: וע׳ בספר לחם יהודה למהר״י עיי״ש בפ״א מה׳ י״ט וברמב״ן על התורה פ׳ אמור ואין כעת ת״י ועמ״ש לקמן בסעיף זיי״ן:

ז ועתה הבוא נבא לבאר מה שהתחלנו בסעיף ה׳ הנה מלאכות האסורות נחלקו לג׳ מינין המין הא׳ מלאכות המיוחדות בשאר צרכי האדם לא לצורך אכילה כמו בנין והריסה ואריגה וכדומה שרובן לאו לצורך אוכל נפש מיוחדות ולכן אפי׳ אם לפעמים יארע מקרה שיהיה לצורך אוכל נפש ממש לוקה כמ״ש הר״מ פ״א מי״ט ה״ד הביאו הב״י תצ״ה והמ״א תקי״ח יע״ש ולזה ראוי מגבן ילקה (וסתירת דבר זה מבואר בר״מ פ״ג מי״ט הל׳ י״ב המגבן אין בו איסור כ״א דרבנן וצריך ליישב זה ויבואר לקמן) וא״כ אם בנה תנור וכיוצא לאפות בו לוקה: המין הב׳ מלאכות המיוחדת רובן כאכילה כשחיטה ואפייה ובישול וכדומה ואם עשה לפעמים שלא לצורך אוכל נפש כמו שוחט עולת נדבה וכדומה הנה מסוגיין דביצה י״ב א׳ משמע דלב״ה אמרי׳ מתוך בכל מלאכות המיוחדות באוכל נפש לרש״י אף שאין צורך כלל ולתוס׳ ביש צורך קצת עכ״פ כדמסיק דאמר לך מני ב״ש כו׳ וא״כ היה ראוי לב״ה אין מלקות במלאכות המיוחדות לאכילה ואף היתר גמור ביש צורך קצת אמנם הר״מ ז״ל בפ״א הט״ו כתב בביאור דהמבשל לחולה או לעכו״ם אין לוקה מטעם הואיל כרבה הא בדבר איסור או סמוך לערב לוקה ולא אמרי׳ מתוך וכבר נתקשו בזה הלח״מ ושאר אחרונים (דלכאורה רבה ור״ח סוברים בהוצאה והבערה פליגי לא במתוך) ולזה יש לנו לומר דסוגיין דביצה י״ב א׳ אדחיא מהלכה דאף לב״ה לא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה לחוד לא בשחיטה ובישול כו׳ רק מטעם הואיל וכמ״ש המ״מ שם טעם לשני אלו ההבערה מביום השבת כו׳ ההוצאה (מקרא דירמיה אין ללמוד) הואיל ועיקרה באוכל נפש גמור היא ששאר מלאכות שמיטה ובישול הכנה היא ודומה כעין מכשירין ואף שהם באוכל ממש משא״כ בהוצאה שמוציא אוכלין מרה״ר לרשות היחיד לאכול אותם היא העיקר שמחת יום טוב התירה התורה אף שלא לצורך ולרש״י שלא לצורך כלל ולתוס׳ צורך קצת. ומ״מ א״י הלימוד מפורש לזה אף שיש סברא לחלק בכך מ״מ מהיכן למדו לומר זה:

ח ומה שמוכיח לנו לומר דסוגיין דביצה אדחיא מהלכה בזה הוא אם נאמר כרש״י מוכח מפלוגתא דרבה ור״ח דלא אמרי׳ בשחיטה ובישול מתוך כמ״ש התוס׳ ביצה י״ב א׳ ד״ה ה״ג ואף לתוספות דבעינן צורך היום קצת אביא ראיה ממקומות בש״ס. המקום הא׳ הוא משוחט המסוכנת דמבואר לת״ק נמי בעינן שיש שהו״ת לאכול כזית אע״פ שאין אוכל מטעם הואיל ולמה לי שהות תיפוק מתוך כו׳ דהא מפתח של כלים וממון חשיב צורך היום שלא יגנוב ממונו כמ״ש בא״ח תק״ז ה״ה מסוכנת הפסד ממון הזה צורך קצת ולמה לי שהות (עב״י תצ״ח מזה) וכ״ש אם נאמר דלא בעינן צורך קצת קשיא טובא דנהי מדרבנן אסור הא משום הפסד ממונו התירו בלא בדיקה וכמה איסורין בזה: המקום השני הוא מדאיבעיא לן סוף ביצה עוף שנדרס מהו לשוחטו בי״ט ופסק המחבר בתצ״ח לקולא יע״ש. ומה קמיבעיא ליה ולא איפשטא בגמ׳ דהא אמרי׳ מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה שלא לצורך והא ודאי אף לתוס׳ צורך היום קצת ועדיף מיניה דאי יהיה כשר יאכל אותו בי״ט ודוחק לומר דמיירי שיש לו אחרים ואין לו צורך בזה מ״מ צורך קצת מיקרי (עפר״ח תצ״ח) וש״מ דבשחיטה ובישול לא אמרי׳ מתוך רק בהוצאה והבערה כמ״ש המ״מ פ״א מהי״ט טעם לשני אלו יע״ש:

ט והוי יודע דמפשטות דברי המ״מ פ״א מי״ט ה״ד מבואר דבנין ואריגה והריסה וכדומה אפי׳ עשאן לצורך אכילה לוקה שפירוש אך אשר יאכל לכל נפש הוא מלאכות המיוחדות ושייכים באוכל נפש כמו שחיטה ובישול וכדומה לא בנין כו׳ ועמ״ש בפ״ג הי״ב מבואר שטובה מאתמול משמע הא א״א מאתמול שרי ובשבת צ״ה א׳ המכבד כו׳ וחכ״א משום שבות ונחלקו בו י״א דפליגי אמגבן נמי וכנראה שיטת התוס׳ מגילה זיי״ן ב׳ ד״ה כאן (וי״ל דרודה חלות דבש פליגי) וא״כ א״ש סוגיא דשבת קל״ד א׳ דמגבן בי״ט איסור דרבנן לא מ״ה משא״כ להר״מ ז״ל פ״י משבת הי״ג ופ״ח משבת ה״ז במ״מ שם ופסק פ״ג מהי״ט הי״ב דאיסור דרבנן קשה וכמ״ש לעיל סעיף ז׳ ולומר דוקא אבות מלאכות הוא דלוקה בעושה לאכילה דקוא כל מלאכה לא תעשו אך לכל נפש אאבות מלאכות קאי לא אתולדות ומגבן תולדה דבונה זה לא ניתן להאמר כלל. אם לא שנאמר דוקא בונה תנור וכדומה דאין עושין מלאכה באוכל גופה זה לא הותר בי״ט הא מגבן שעושה באוכל גופא ומשווהו אוכל בפעם זה עדיף משחיטה ואפייה ובישול ושרי מ״ה ומדרבנן אסור הואיל ואפשר לעשות מעי״ט כן נ״ל. ועמ״ש בשורש זה סעיף י״ב:

י והנה מחלוקת חידוש הוא ביני רבוותא המלאכות המיוחדות באוכל נפש גופא למעלה מלישה כמו דישה קצירה טחינה י״א דהוה מן התורה וע׳ תוס׳ ביצה ג׳ א׳ ד״ה גזירה מייתי ירושלמי אך אשר יאכל לכל נפש ושמרתם המצות משימור ואילך יע״ש. היינו לישה יע״ש אבל הר״מ ז״ל פ״א מי״ט הלכה ז׳ כתב בביאור קצירה טחינה וכיוצא אסור מדרבנן מטעם שאפשר לעשותם מערב י״ט יע״ש וכ״ה הטור בתצ״ה והמחבר דקצירה וכדומה רק מדרבנן אסור. ועט״ז שם אות ג׳ וכוונתו דבשבת נ״ה א׳ דהמכבד והמרבץ החולב והמגבן והמחבץ בי״ט לוקה וחכ״א א׳ זה וא״ו משום שבות והיינו כיבוד וריבוץ אבל אמזיד בי״ט לוקה המחבץ והחולב דהוא מפרק ומעמר ל״פ וכל עלמא. מודים דלוקה ביום טוב והא ודאי קשיא לר״מ. וטור ומחבר דסוברים כל מלאכות המיוחדות באוכל נפש אף קצירה מותר מ״ה ואיך יפרנסו ברייתא זו. ואפי׳ את״ל דפליגי חכמים אכולהו אחולב נמי היינו דבשבת נמי שבות אבל אסא לא פליגי דאי הוה בשבת חייב חטאת הזיד בי״ט לוקה. ולזה נאמר דלוקה מכות מרדות קאמר ואם שאין שוה דכיבוד וריבוץ לרבי אליעזר לוקה מן התורה והחולב לוקה מדרבנן ואפשר מכות מרדות חמור כשל תורה ויותר (ע׳ בס׳ ש״ה הארכנו בכלל מכות מרדות יע״ש באורך אין כאן מקומו ועפר״ח תצ״ה):

יא ומה שמביאין התוס׳ ירושלמי אך אשר יאכל ושמרתם אותן מלאכות משימור ואילך וסברי דהוה דאורייתא לא אסמכתא משמע דשימור הוה מן התורה ומדברי הר״מ ז״ל פ״ה מחמץ ומצה ה״ט יראה דשימור גופא הוה רק דרבנן ומ״ה אפשר כל שראה הבצק ואין ניכר חימוץ יוצא בה נמי י״ח בפסח ומדרבנן הוא ושמרתם כו׳ עביד להו שימור מלישה או מקצירה והוא מחלוקת בין הפוסקים כמבואר בא״ח תנ״ג בטור ומחבר והר״מ נראה דפסק מקצירה כרי״ף ס״פ ערבי פסחים ולפ״ז ברייתא דצ״ה שבת דהזיד בי״ט לוקה למ״ד שימור דלישה הוה שימור אבל למ״ד מקצירה בעי שימור א״כ אדרבא מסמיכות מבואר ההיתר באוכל נפש אפי׳ קצירה רק מדרבנן אסרום דיש כהן הרבה טעמים ע׳ ב״י תצ״ה:

יב ויש חילוק בין אוכל נפש למכשירי אוכל נפש כמו שאגיד הנה ביצה כ״ח א׳ ומגילה ז׳ ב׳ פלוגתא דרבי יהודה ורבנן במכשירי אוכל נפש דלרבנן מכשירין אף אפשר לעשותן מערב י״ט או אי אפשר מעי״ט אסור בי״ט מ״ה שלא הותר אלא אוכל נפש עצמו ורבי יהודה אמר כתיב הוא וכתיב לכם במכשירין יש חילוק בין אפשר מעי״ט אסור בי״ט מ״ה ובאוכל נפש עצמו אף אפשר מעי״ט שרי בי״ט. ומכשירין היינו אפי׳ לעשות כלי סכין שנפגמה להשחיז במשחזת של אבן ואפי׳ שפוד שנשבר מותר לתקן ולעשות כלי ממש אם נשבר בי״ט או מעי״ט ולא ידע בו מעי״ט לרבי יהודה שרי ולרבנן אסור והיינו מ״ה אסור לר״י כל שאפשר לעשות המכשירין מעי״ט ואלו אוכל נפש עצמו אף למאן דאמר כל שאפשר מעי״ט אסור בי״ט היינו מדרבנן לא מ״ה. ולפ״ז לר׳ יהודה וכדפסק תלמודא ביצה כ״ח אפי׳ בנין ואריגה והריסה וכיוצא אם הוא לצורך אכילה ואי אפשר לעשות מעי״ט לרבי יהודה שרי מ״ה. ומה שכתב המ״מ פרק א׳ מי״ט דבנין והריסה והאריגה אפי׳ עשאה לאכילה לוקה לדעת הר״מ ז״ל הוא לשיטתיה שפירש בפרק ד׳ מהלכות י״ט הלכה ח׳ וט׳ דרבינו והרי״ף לא פסקו כרבי יהודה במכשירין שאין באוכל נפש ממש כמו סכין נפגם בי״ט אסור להשחיזה באבן וכדומה ומילקא נמי לקי בעשאה שפיר כתב דבנין כו׳ לוקה אבל למאן דפסיק כרבי יהודה במכשירין שאי אפשר לעשותו מעי״ט אין לוקה ומישרא נמי שרי לרבי יהודה במכשירין שאי אפשר מערב י״ט אבל באפשר מעי״ט במכשירין לוקה בבנין כה״ג לכולי עלמא אם עשאה בי״ט וע׳ בא״ח תק״ט סעי׳ א׳ וסי׳ תקי״ד ס״א ובב״י שם:

יג ולפי זה לרבי יהודה דמכשירין שאי אפשר לעשות מעי״ט מותר בי״ט ואפי׳ בנין וכדומה (דעושה כלי שייך ודאי בנין כמו שכתב המ״מ בשבת פרק ז׳ וח׳ דאע״פ דאין בנין בכלים להחזיר צירי דלתות הא עושה כלי כמו תנור וכלי עץ פשיטא דחייב יעוין שם) ואם כן למאן דאמר מתוך לבית הלל לא יצויר בכל מלאכות י״ט שלוקה דאמרינן בבנין נמי הואיל (עיין פר״ח תצ״ה ותוס׳ שבת דאה״נ בנין רק מדרבנן בי״ט יעוין שם) ומיהו לא תעשה מלאכה או באפשר לעשותו מעי״ט או שאין בו צורך היום כלל דלתוספות כל שאין צורך היום כלל אסור מ״ה ולוקה עליה אבל למאן דאמר לא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה וכפירוש רש״י אפי׳ שאין צורך לגמרי שרי בשני אלו מ״ה ומדרבנן אסור באין צורך קצת אבל שחיטה ואפייה וכדומה לא אמרינן מתוך אפי׳ יש בו צורך קצת כדמוכח מכמה מקומות הביאותיו בסעי׳ ח׳ יעוין שם אם כן בנין וכדומה לוקה בי״ט דלא אמרי׳ מתוך באלו וכדכתיבנא:

יד ועתה הבוא נבוא לבאר אי צרכי שבת מדאורייתא נעשין בי״ט או לאו: הנה בפסחים מ״ו ב׳ רבה ור״ח ופסק הלכה כרבה דאמרי׳ הואיל הכי פסק הרי״ף ז״ל בפסחים שם והרא״ש שם והר״מ ז״ל פרק א׳ מי״ט הלכה ט״ו כרבה דאמרינן הואיל. והיינו דוקא מטעם הואיל כגון דבר היתר ומבע״י שיש שהות אלו מקלע אורחים הוי חזי להו הוא דאין לוקה הא דבר אסור או סמוך לחשיכה דליכא הואיל לוקה (מתוך לא אמרינן אלא בהוצאה והבערה לרש״י ולתוס׳ כל שאין צורך לגמרי מ״ה לוקה) כ״כ התוס׳ פסחים מ״ו ב׳ ד״ה רבה יע״ש וע׳ ביצה כ״א א׳ ר״ן פסחים יע״ש מזה: ואף רבה דאמר אין לוקה הא איסור איסורא דרבנן אית ביה לא איסור תורה כמבואר בפסחים מ״ו ב׳ דאמר לרבה אופין מי״ט לשבת ע״י עירוב תבשילין רק איסור דרבנן. וכן לחם הפנים מסיק שבות כו׳ אלמא ליכא ביה כ״א.איסור דרבנן. ובריש פרק י״ט דאמר מ״ט הוא כפירש״י למה תקנו עירוב הא כיון דלא אפשר מותר בהכרח לבשל מי״ט לשבת ע״ז אמר דרבנן תקנו עירוב ונ״מ שיברור או כרב אשי שבעירוב יזכור שלא לבשל לחול כו׳ ור״מ ז״ל פ״ו מהי״ט ה״א נקיט טעם רב אשי יע״ש. הנה אע״ג דמי״ט לחול מ״ה מותר מטעם הואיל רק מדרבנן אפ״ה לק״מ הא דרב אשי בי״ט ק״ו מי״ט לחול הא הוה גזירה לגזירה דאנן ה״ק שעשו פעולה בהיכר זה דמניח עירובי תבשילין שיזכור וילמד ק״ו מי״ט לחול שאסור דלא ליגע באיסור תורה שיבשל סמוך לערב באין שהות דהשתא איכא איסור תורה או איסור דרבנן דל״ש הואיל ולכן עשו היכר זה שידע בכך: ודעת רבינו אפרים דפסק כר״ח מכח ההיא דר״א לא הבנתי ואין בידי כעת מלחמות ובעל המאור:

טו והוי יודע שיש מחלוקת בין הפוסקים ז״ל בהא דלר״ח צורכי שבת נעשין בי״ט דהב״י בתקכ״ז סובר דאחר דאמר ר״ח לרבה כן קיבלה רבה מיניה דמדאורייתא צרכי שבת נעשין בי״ט ולפ״ז מותר לבשל מי״ט לשבת אפילו סמוך לביה״ש שא״א שיאכלו היום רק לצורך מחר אפ״ה שרי דמד״ת צרכי שבת נעשין בי״ט וע״י עירובי תבשילין התירו לגמרי. ומלשון הר״מ ז״ל פ״ו מי״ט ה״א מבואר כן שכתב אין אופין מי״ט לשבת ואיסור זה דרבנן הוא שלא יאפו מי״ט לחול לפיכך אם הניח עירובי תבשילין שרי יע״ש ובהגהות שם והמכוון מדברי הגהות הוא כך לאחר העיון האמתי כי הר״מ ז״ל פוסק דצרכי שבת נעשין בי״ט כר״ח ורבה קיבלה מיניה וראייתו מדחזינן דאמר בר״פ י״ט מאי טעמא (דלא כפירש״י) והיינו מאי טעמא אין מבשלין וע״כ דמדינא צרכי שבת נעשין בי״ט כדבעינן למימר לקמן הטעם ולמה אסרוהו לבשל מדרבנן (בלא עירוב) אמר רב אשי משום שיזכור ק״ו. ומדחזינן דרב אשי אמר כן הוה הלכתא הכי אף בסמוך לחשיכה ויש ספרים דגרסי בר״פ יום טוב רבה במקום רבא אמר מ״ט אסור בלא עירוב הא הואיל אסור מדרבנן אלא דאית ליה נמי צורכי שבת נעשין בי״ט וקבעי למה אסרו מדרבנן ומשני כו׳ אבל הגהות סברי דרבה לית ליה צורכי שבת נעשין בי״ט רק הואיל ודוקא מבע״י לא סמוך לחשיכה ומ״ט דאמר בר״פ י״ט הוא מ״ט תקנו עירוב ומה תועלת יש ביה דודאי איסורא דרבנן איכא מטעם הואיל וע״כ התירו חכמים שלא יתענה בשבת וכדומה א״כ מה תועלת בעירוב יתירו בלא עירוב לזה אמר דנ״מ בעירוב שיזכור ק״ו לחול כאמור: (ועמ״א תקנ״ז השוה דעת הרמב״ם ושאר מפרשים ובדוחק יש ליישב הלשון וגם הא דק״ו לחול הוא סמוך לחשיכה לחול וע״י עירוב יזכור ויותר מסתבר כמ״ש הב״י כדעת הר״י ז״ל) ויש אומרים וזה דעת היש״ש כ״כ דלרבה לית ליה צרכי שבת נעשים בי״ט רק מטעם הואיל וסמוך לחשיכה אסור אפילו ע״י ע״ת דלא שרינן איסור תורה:

טז ואמנם בהא דצרכי שבת נעשים בי״ט יש ב׳ פירושים הפירוש הא׳ פירש״י פסחים מ״ו ב׳ ד״ה מדאורייתא די״ט ושבת חדא קדושה הוה יע״ש וזה א״א לדידן כבר איפסקא הלכתא בעירובין ל״ח ול״ט דב׳ קדושות הן כמבואר שם וכן בביצה ונאמר כפירוש התוס׳ מ״ז א׳ פסחים שם ד״ה ואי אמרת דלאו משום חדא קדושה הוא דצרכי שבת נעשים בי״ט אלא א״נ ב׳ קדושות יע״ש. וע׳ ר״ן פסחים בשם הרמב״ן ראיה דביצה דנולדה בזה אסורה בזה משום הכנה. אלמא אין י״ט מכין לשבת יע״ש. ואני העני לא הבינותי מאן לימא לן דמ״ה הוא רק מדרבנן והרי הר״ן ז״ל גופא בביצה גבי נולדה בזה אסורה בזה כתב דודאי לית כאן הכנה ד״ת יע״ש א״כ נימא דר״ש הכנה מדרבנן הוא דאין שבת מכין לי״ט ולא י״ט לשבת. ובזה סבור אני לומר מ״ש הר״מ ז״ל בפירוש המשניות ריש ביצה הכנה דמאתמול גמרה לה הוא רק מדרבנן אע״ג בביצה ג׳ ב׳ אמר לרבה הוה ספיקא דאורייתא הוא דלית ליה צורכי שבת נעשין בי״ט מ״ה אבל לדידן דצורכי שבת נעשין בי״ט מרב אשי ר״פ י״ט מה טעמא היינו למה אסרוה הואיל וצורכי שבת נעשין בי״ט כו׳ א״כ לית להר״מ ז״ל כלל הכנה דאורייתא אפי׳ הכנה טבעיית וכ״ש מלאכתיית ומ״ה שבת מכינה לי״ט רק מדרבנן אין שבת מכין לי״ט וי״ט לשבת. אמנם לדידן בפסק המחבר בה׳ י״ט משמע דיש הכנה דאורייתא ביצה דמתיילדא האידנא מאתמול גמרה לה ואפשר אפי׳ נולדה בזה אסורה בזה י״ל ד״ת (עמ״ש בחידושינו שם) והא דאופין ומבשלין מי״ט לשבת אפי׳ סמוך לחשיכה הוא מטעם שכתבו התוס׳ ריש ביצה ב׳ ב׳ ד״ה והיה דיש חילוק בין ביצה שאין ראוי לכלום כו׳ ובין תקוני תבשיל דתיקון בעלמא הוא מש״ה צורכי שבת בתיקוני מאכל מ״ה שרי ומדרבנן אסור וע״י עירובי תבשילין שרי ואפי׳ סמוך לחשיכה שרי כה״ג ואדרבה הכנה טבעיית חמור יותר מהכנה מלאכתיית והר״ן ז״ל בפסחים שם כתב שאין מחוור דעת התוס׳ בזה והנך רואה שפסק המחבר בה׳ י״ט ודבריו בב״י בתקכ״ז נוטין לדברי התוס׳ וכדכתיבנא:

יז וע׳ מ״א בתקכ״ז פסק דצורכי שבת אין נעשין בי״ט רק הואיל וסמוך לחשיכה אסור מ״ה יע״ש והנה מטמינים אנו צאלינ״ט לצורך שבת וידוע דהטמנה זו מצטמק ומבשל כל ליל שבת ואפי׳ בלילה אין ראוי לאכילה כי נגמר הבישול בחצי הלילה וכדומה וא״כ אפי׳ אנו מטמינים הקדירות ב׳ שעות קודם לילה לא שייך הואיל דלא יוגמר הבישול קודם חשיכה ול״ש אורחים דדעתינו הוא לגמור בלילה כו׳ ואיך נותנים הקדירה בי״ט לתנור וזה יורה קצת כמ״ש הב״י מטעם צורכי שבת נעשים בי״ט ואי״ה בפריי יבואר וכאן אין להאריך:

יח ועדיין פש גבן לברורי אפי׳ אי אמרי׳ הואיל כרבה וכמ״ש הרי״ף ורא״ש וטור אפ״ה יש תנאים רבים לזה וכפי מה שאגיד בעזה״י. התנאי הא׳ הוא דהואיל ל״ש אלא בהיתר לא באיסור או סמוך לחשיכה וכבר התבאר זה לעיל. ואמנם עדיין צריך יישוב דעת כי אם נאמר לכם ולא לעכו״ם לא אהדריה לאיסורא קמא כמ״ש התוס׳ ביצה י״ב ב׳ ד״ה השוחט ליכא רק לאו מכלל עשה וא״כ לא מיבעיא אם בישל בי״ט לצורך עכו״ם אין לוקה אפי׳ דבר איסור כי לית ביה רק עשה אפי׳ בישל איסור שלא לצורך כלל אפ״ה אין לוקה הואיל ואלו מתרמי אורחים עכו״ם מיכיריו ומיודעיו לא לקי השתא נמי לא לקי ומנא תימרא דאמרינן הואיל כזה מאיסור לאיסור אע״ג דלאו היתר הוא ממ״ש התוס׳ פסחים מ״ז ב׳ ד״ה כתישה ושם לא הביאו דברי ריב״א ובחולין קמ״א א׳ ד״ה לא צריכא הביאו דברי ריב״א אחרישה לא ליחייב הואיל ודם צפור לא לקי עכ״פ השתא נמי לא לקי יע״ש ויבואר לקמן אי״ה בזה. משא״כ להר״מ ז״ל פ״א מי״ט הט״ו בישל לעכו״ם אין לוקה משום הואיל הא איסור אפי׳ לעכו״ם לוקה דאהדריה לאיסורא קמא. ומיהו י״ל דוקא לעכו״ם אהדריה דלא בא היתר מפורש רק ביאור פירוש דקרא לכל נפש הוא לכם דוקא ולא הותר כלל לעכו״ם וכה״ג י״ל ודאי באיסורא קמא והתוס׳ ביצה שם בנדרים ונדבות דבא היתר מפורש דלכל נפש ולכם רק עשה יע״ש וע׳ לח״מ שם ולמ״ש א״ש:

יט נסתפקתי בישל בשר עוף בחלב בי״ט ע״מ לאכול ואכלו אי לוקה על הבישול די״ט או לאו. ואם בישלו ע״מ שלא לאכול לוקה דהואיל אי מקלעי אורחים או הוא אי בעי לאכלו הא ליתא דכיון דאין רוצה לעבור על איסור דרבנן תו אין ראוי לו מיקרי ושלא לצורך בישול אלא אי בישל ע״מ לאכול ואכלו מדאמרינן דמ״ה מותר בשר עוף בחלב ולכל נפש מיקרי מ״ה ולא לקי א״ד הואיל ומדרבנן אסור תו לקי דלא לכל נפש הוא. ואם נאמר כל המצות דרבנן ד״ת יש להם מלאו דלא תסור לקי ומחלוקת קדום הוא עיין פ״א מה׳ ממרים ובמנין המצות להר״מ ז״ל:

כ התנאי הב׳ הואיל מחוסר מעשה לא אמרינן הואיל פסחים ס״ב א׳ ובתוס׳ שם ד״ה חילקו בין מעשה רבא לזוטא יעו״ש. ור״ן פסחים ל״א הביאו המ״א סימן תמ״א אות ג׳ הואיל ואי בעי פריק לא אמרינן הואיל ומחוסר ממון שהוא מתוס׳ פסחים מ״ו ב׳ ד״ה הואיל ב׳ יע״ש: וע׳ ר״מ פ״י ומחו״מ ה״ח ובלח״מ אמאי פסק מצה מעשר שני יי״ח דממון גבוה הוא והנה י״ל לעיל ל״ח א׳ רב אשי פסק כד״ח דלית ליה הואיל משא״כ לדידן דכרבה אמרינן יוצא שפיר מטעם הואיל כמ״ש התוס׳ מ״ו ב׳ יע״ש וביכורים דא״י י״ל דבא ליד כהן שוב א״א למיתשל עליה כמו הקדש ליד גיזבר כמ״ש התוס׳ שם ומיהו אתה רואה של גבוה קשה דסתם לה הר״מ ז״ל ומשמע אפי׳ בעודו בבית המקדיש והא אי בעי מיתשל עליה וצ״ל כתוס׳ דכתיב בהו לה׳ א״כ ה״ה מעשר שני נמי יע״ש:

כא התנאי הג׳ תרי הואיל לא אמרינן תוס׳ פסחים מ״ו ב׳ הואיל א׳ והוא מגמרא פסחים ל״ח א׳ דמיבעי שם הואיל ולא קרא שם הואיל ואי לא לקוח תוס׳ ומסיק רבא דמש״ה יוצא דשם מעשר חד הוא הא לא״ה לא נפיק דלמא תרי הואיל לא אמרינן ומיהו אין ראיה דקי״ל אפי׳ חד הואיל כל שאין בידו לא אמרינן דוקא שבידו אי בעי מיתשל וכדומה אבל הואיל אי לא קרא שם מה דהוה הוה ובר״מ ז״ל פ״י מחו״מ השמיט בעיא ופשיטות רבא שם וא״י למה. והתוספות מ״ו א׳ ד״ה הואיל א׳ לחם הפנים אי בעי פריק והא כתבו לקמן אי בעי פריק לא אמרינן וכמ״ש בשם הר״ן ז״ל:

כב כתבו עוד התוס׳ מ״ו ב׳ הואיל לא שכיח לא אמרי׳ יע״ש וראייתם מהואיל אי בעי פרק לה ולפי מ״ש לקמן דפריק לא אמרינן הואיל ומחוסר ממון א״כ ליכא ראיה לומר דהואיל דלא שכיח לא אמרי׳ וכמ״ש בסמוך. ומיהו ד״ה רבה כותבו א״כ בטלת כל מלאכות שבת הואיל ומותר לחולה שיש בו סכנה וי״ל הואיל ולא שכיח כלל לא אמרי׳ הואיל וצ״ע לראות איזו שכיח לגמרי ואיזו לא שכיח כלל. ובמ״ז ב׳ ד״ה כתישה כתבו דהואיל ואי הוה מלאכה שאצ״ל לא אמרי׳ דא״כ בטלת כל מלאכת שבת מטעם הואיל מלאכה שאצ״ל יע״ש:

כג קיימא לן כרב הכנה אסור והיינו הכנה טבעיית ביצה דמתיליד בי״ט ומאתמול ביום שבת גמרה לה אסור ומריהטת לישנא דר״מ ז״ל בכמה מקומות ובפירוש המשניות ריש ביצה מ״א משמע דמדרבנן הוא יע״ש ובחדושינו למסכת ביצה ביארנו בזה והא דאמרינן ביצה ג׳ ב׳ וספיקה אסורה לרבה הוה ספק תורה זה לפי ה״א אכל באמת דחדית רב אשי דשיל״מ אפי׳ בדרבנן וספק אסור תו לרבה ג״כ הוה רק מדרבנן וי״ט דעלמא אטו י״ט אחר שבת וגזירה קרובה גזרו גזירה לגזירה כה״ג. אמנם הטור והמחבר פסקו בפשיטות וכל האחרונים דהכנה דאורייתא לרבה אף למאי דחזר בפסחים רבה גופא ואמר מוקצה דרבנן מ״מ מהא לא הדר דהכנה ד״ת מקרא והכינו אשר יביאו הששי חול מכין לשבת וחול לי״ט לא י״ט לשבת לא שבת לי״ט ואופין ומבשלין מי״ט לשבת מטעם הואיל ומ״ה שריא הואיל וביצה ל״ש הואיל בהכנה טבעיית ומ״ש התוס׳ ריש ביצה ב׳ ב׳ דלר״א הכנה בידים קיל טפי דתיקון מלתא בעלמא הוא י״ל הא הכנה כתיב בתיקוני מאכל אשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו דוקא מיום הששי שהוא חול לא מי״ט לשכת ואפי׳ לרבה קשיא נהי דמ״ה מי״ט לחול שריא הואיל ואי מקלעי אורחים דחול לא בעי הזמנה הא שבת דקרא אומר בפירוש דבעי הזמנה שבת מיום חול איך אופין ומבשלין מי״ט לשבת וצ״ע:

כד לענין מכשירי אוכל נפש פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ידוע וכפי הנראה מדברי המ״מ פ״א וד׳ מי״ט דהר״מ ז״ל לית ליה כלל מכשירי אוכל נפש אפי׳ אי אפשר לעשותו מעי״ט אין דוחין י״ט ושמש״ה בנין ואריגה לוקה וכדבעינן למימר פרק שני גם מזה אי״ה ומדברי המחבר בה׳ י״ט נראה שאזיל לשיטתיה בב״י דמכשירי אוכל נפש מ״ה שרי באי אפשר לעשותו מעי״ט אלא מדרבנן יש מהם שהתירו ויש מהם שאסרו לעשותו מעי״ט שרי יבואר זה ואמנם אוכל נפש עצמו כתב הר״ן ושאר מפרשים דמ״ה אף שאפשר לעשותו מעי״ט שרי בי״ט אלא מדרבנן יש אוסרין ויש מתירין כל שאפשר מעי״ט עיין סימן תצ״ה ואם טובים יותר מעי״ט מבי״ט יש לאסור בי״ט ויש מקום לומר כל שטוב יותר מעי״ט מי״ט אסור מ״ה לעשותו בי״ט תוס׳ מגילה ז׳ ב׳ ופר״ח תצ״ה וע׳ מהרש״א ז״ל במגילה שם. וכבר כתבנו למעלה שכל זה לר״י אבל לרבנן אפשר לומר אוכל נפש עצמו כל שאפשר מעי״ט ואין מפיג טעמו מ״ה אסור לעשותו בי״ט דלית לן הוכחה שלא לומר כן דמכשירין כלל לא ועמ״ש בחידושינו ריש פרק אין צדין על ירושלמי מחלפה שיטתיה דרבי יהודה וכאן אין להאריך:

כה מה שכתב המ״א בתצ״ה כל מה שאסרו בשבת לומר לעכו״ם ה״ה בי״ט פשוט ובחול המועד גם כן אלא שם היקל המ״א לצורך מצוה בריש סימן תקמ״ג יע״ש ובי״ט משמע אסור לצורך מצוה: והוי יודע דהוצאה והבערה שלא לצורך כלל לרש״י אין בו איסור תורה ולתוס׳ יש כמבואר לעיל ואם כן שבות דשבות במקום מצוה דשרי בשבת ה״ה בי״ט כה״ג ומיהו מוציאין ס״ת הוה לצורך קצת:

כו מכשירין שאפשר לעשותן מעי״ט אסור בי״ט ועבר ועשה לוקה עליהם אע״ג דהוא ולא מכשירין אהדריה לאיסורא קמא דלא בא היתר מפורש רק מלכם ה״א לכל צרכיכם כתיב הוא לפרש דוקא באי אפשר מעי״ט וכיון דבא רק להוציא מידי ספק ואין היתר מפורש אהדריה לאיסורא קמא ע׳ תוס׳ ביצה י״ב א׳ ויש לספק זה ואי״ה בפנים יבואר זה:

כז ע׳ מ״א ריש סי׳ תצ״ה מ״ש בלשון המחבר שהוא כלשון הטור חוץ ממלאכת אוכל נפש כיון למ״ש בתקכ״א כוונתו דהיה לומר חוץ ממלאכה שהוא לצורך אוכל נפש ואפילו אין מיוחדת נמי לפסק המחבר דמכשירין מ״ה שריא כרבי יהודה אלא כיון דבאוכל נפש יש להתיר ג״כ טרחא קצת הואיל וראוי לאכילה ואי״ה בפנים יבואר עוד:

כח יתר הדברים בענין הואיל ומתוך יבואר בפרק שני גם אי עבר ובישל לצורך חול וכדומה או בישל בין השמשות וסמוך לחשיכה שאי אפשר לומר הואיל ומקלעי אורחים מהו הדין לאסור התבשיל כדין שבת או לאו. יבואר שם וכאן אין להאריך ובזה נשלם פרק ראשון.

הפרק השני

א בביאור הלכה אי אמרינן מתוך כו׳ הנה קיי״ל מתוך כבית הלל מוציאין ס״ת כו׳ לרה״ר וכבר התבאר פ״א מחלוקת הביאור בזה בין לשיטת רש״י ותוס׳ ואמנם אוסיף ביאור בפירוש לשון המ״מ פ״א מי״ט כי הלח״מ הבין דתליא במלאכות מיוחדות באוכל נפש או לאו הקשה גיבון פ״ג מי״ט דהוה לאסור מ״ה ואמנם הלשון מכל מקום סובל פירושו כל כך שנעשה המלאכה באוכל עצמו יהיה מותר או לאו מ״ה שריא וכל שהמלאכה לא נעשית באוכל עצמו יש לאסור מ״ה והיה ראוי הבערה לאסור דהבערה אין המלאכה באוכל כ״א בעצים ואש ומותר מקרא דביום השבת והוצאה מיקרי באוכל עצמו כיון שיוציא האוכל מרה״י לרה״ר אף שלא נעשה רושם ומלאכה באוכל עצמו מכל מקום מיקרי מלאכה באוכל עצמו ואף לפי זה דוקא לרבנן אבל לרבי יהודה דמכשירין שריא ודאי אין מקום לזה דפשיטא מ״ה שריא אף בנין ואריגה כל שלצורך אוכל נפש:

ב דע דבפרק הקדום כתבנו מחלוקת רש״י ותוס׳ ולרש״י כל המלאכות אפי׳ אין בו צורך קצת כולן שרי בי״ט מ״ה אם כן לב״ה דאמרי׳ מתוך בטלת כל המלאכות י״ט ואיך יפרנס הקרא כל מלאכה לא תעשו והתוס׳ שבת צ״ה א׳ ד״ה והרי זה דבונה ביתו בי״ט שלא יכנו שרב ושמש מ״ה מותר מתוך שהותר גיבון באוכל נפש ולר״ש דאף שא״צ כלל שרי וקיי״ל כרבי יהודה דמכשירין נמי שרינן אף בנין ואריגה וכדומה אם כן בטלת קרא דלא תעשו מכח מתוך..ולומר דלא אמרינן מתוך אלא באוכל עצמו לא במכשירין והשתא בונה דלא מיוחד או דלא נעשה באוכל עצמו אף שמותר במכשירין מ״מ לא אמרינן מתוך הא מנ״ל דקרא כתיב סתמא ולפי מ״ש לעיל דוקא בהוצאה והבערה מתוך לא נשאר מלאכות אפי׳ אפייה לא אמרינן מתוך א״ש דשאר מלאכות אם עשה שלא לצורך אוכל נפש לוקה:

ג והנה כבוי בי״ט לצורך אוכל נפש שלא תשרף הקדירה והאוכל שבתוכו או שישרוף הבית ואין לו מקום לאכול הוא מחלוקת כפי הנראה מר״מ ז״ל פ״ד מי״ט ה״ב וה״ו דכבוי אסור מ״ה אף אם לצורך אוכל נפש בין לפי׳ הלח״מ כפי מה שהבין במ״מ פ״א מי״ט שאין מיוחד מלאכת הכבוי באוכל נפש אי למ״ש דמלאכת הכבוי אין נעשה באוכל עצמו רק העדר ההיזק וגרע מהבערה ובהבערה יש קרא דביום השבת ולא בי״ט משא״כ כבוי אין קרא ואסור ומדברי הר״מ ז״ל פ״ד מי״ט ה״ב דלוקה על הכבוי ועיין שם ודוק בלשונו והלח״מ עמד על מ״ש אפי׳ הובערה לצורך אכילה דל״ת התירו סופן משום תחלתן ומלבד הדוחק הגדול מאין הרגלים לומר דהתירו באיסור תורה מאחר שלוקה והרי סיים כמו שבנה אף ארג ושם אפי׳ לצורך אכילה לוקה כמ״ש המ״מ פ״א מי״ט ה״ד ויראה לפרש קצת בדוחק ואפי׳ הבערה והכבוי צורך אכילה שישרף המאכל אפ״ה אסור שכל שהמלאכה אין מיוחדת או שאין בגוף האוכל לוקה מ״ה כדאמרן ואם שקצת חסר מ״מ נראה כן וכדכתיבנא: והמחבר בתקי״ד פוסק דכבוי אסור והיינו מדרבנן דהלכה כר״י במכשירין אבל להר״מ ז״ל דהלכה כרבנן לוקה על הכבוי וכאמור:

ד הא דפסק בשרא אגומרי שרי אע״ג דמכבה כבר גירסת הרי״ף ז״ל בשבת קל״ד א׳ מ״ש מבשרא אגומרי כו׳ התם לא מכבה כו׳ דתחלתו מכבה וסופו מבעיר לא הוה מכבה כלל הובא ביצה כ״ב ב׳ ונימא שמבעיר אמר תחלתו מכבה וסופו מבעיר לא כפירש״י ז״ל חדא נקיט אלא אשמעינן דינא אע״פ שתחלתו מכבה וע״י כך סופו מבעיר יותר אפ״ה מכבה מיקרי ואנן לא קיי״ל כן אלא דלא הוה מכבה כל שסופו מבעיר: וע׳ מ״א תק״א אות י״ג סתירה בכלים איך שרי להדליק בי״ט ותירץ דלצורך אוכל נפש שרי והנראה מהר״מ ז״ל דג״כ סובר דיש בנין בכלים כשעושה כלי חדש סותר לגמרי וא״כ איך יתרץ אין מסיקין בכלים ובקעת שחקק כו׳ דלהר״מ סתירה לוקה אפי׳ לצורך אוכל נפש כמו בנין ואיך פסק פ״ב מי״ט דמסיקין בכלים ובגמ׳ ביצה ל״ב א׳ דרמי ברייתות אהדדי דאין מסיקין בכלים ולא אמר תנאי היא דמאן דאסר סובר יש בנין וסתירה בכלים ואין להאריך:

ה בפרק הקדום נתבאר דהלכתא כרבה דאמר הואיל ומש״ה האופה ומבשל מי״ט לחול אי שהות ביום לבוא אורחים ולאכול אין לוקה להר״מ ז״ל דמתוך לא אמרי׳ כ״א בהוצאה והבערה לא בשאר מלאכות וכפי הנראה שכן הלכה לדידן כל שאין צורך בו לאוכל נפש עצמו כו׳. או עכ״פ שאין צורך כלל לוקה אכתי צריך לברורי אי עבר ובישל לצורך חול אי מיתסר האוכל או לאו לפי שמהר״מ ז״ל פ״א מי״ט הלכה ט׳ מבואר כל שבישל לצורך חול אסור התבשיל ודוקא היתר מותר ומ״ש שהי״א החמירו במערים ממזיד אשבת וי״ט קאי דשם יש לומר קדושה אחת היא כמ״ש הב״י דאף הר״מ ז״ל סובר שבת וי״ט חדא קדושה ומש״ה החמירו במערים ממזיד אבל מי״ט לחול אסור התבשיל וגם י״ל דלעיל מיירי באפה סמוך לחשיכה דהוי איסור תורה ובהי״א מיירי ביש שהות וליכא כ״א איסור דרבנן ובפ״א בכאן הארכנו בזה (עמ״ש בחדושינו למסכתא ביצה) והמחבר בתקכ״ז סכ״ג מפורש יוצא מדבריו דעבר ובישל לצורך חול שרי יע״ש והט״ז תק״ב אות א׳ כתב דבר שאסור מ״ה לעשות אם עשה אסור יע״ש ולפי דבריו י״ל דבתקכ״ז מיירי שיש שהות ביום והוי רק איסור דרבנן אמרינן הואיל משא״כ הוצאה אף דאפשר מעי״ט ומכשירי אוכל נפש אין דוחין מ״ה אסור וא״ר השיג עליו יע״ש ואמת שהב״י בתק״ג הביא דברי הר״מ ז״ל ודברי הרשב״א דשרינן יע״ש. והביא הלכה י״א ולא הלכה ט׳ ומ״מ הא דאמרינן שאני איסורא שבת דהוי מ״ה משא״כ איסור י״ט דהואיל וכמו שזכר הרשב״א ז״ל שם אבל באיסור תורה הלכה דאסור לחול במזיד ולפ״ז יצא לנו הדין באשה שאפתה מי״ט לחבירו כמוך לחשיכה שלא היה שייך אורחים שאין שהות דהוי ד״ת יש לאסור התבשיל באין ה״מ ובהפסד מרובה אין בידי גם אי בישלה בין השמשות י״ל להר״מ ז״ל דאוסר כנראה מדברי בה״ט והוא סובר כל ספיקא מ״ה מותר ובדרבנן י״ל להקל כדי שלא תקשה מהלכה י״א ומיהו י״ל ביה״ש של מוצאי יום א׳ הוי איתחזק דמ״ה אסור ע׳ במה מדליקין ובתוס׳ שם ומ״א סי׳ שמ״ב אי ביה״ש של מ״ש חמור מע״ש וע״ש וכאן אין להאריך: וכבר נתבאר מתוך ל״ש בשאר מלאכות גם אי שייך ממ״נ צריך צורך קצת הא לא״ה מן התורה אסור דאל״כ בטלת כל מלאכות י״ט:

ו ע׳ ח״מ ל״ד אם סברו שעשו מצוה אין לפסול מעדות הא התירו בה לחד דיעה י״ל פסול מ״ה הא לר׳ יהודה דמכשירין שרי חופר וכדומה וקברי המת הוי צורך קצת בל תלין אע״ג לכבודו ליכא מצוה מכל מקום הוי כביעור חמץ כמו שכתבו התוס׳ דהוי צורך קצת וצ״ע בזה אבל אי לא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה א״ש:

הפרק הג׳

בביאור אזהרה של מלאכות דא״א אוכל נפש אזהרה שלהם וקצת שבותים דרבנן איזו אסורים ומותרים:

א דע כבר כתבנו פ״א בכאן דבכל י״ט כתיב מלאכת עבודה ר״ל בסוכות ועצרת ור״ה אבל בפסח ויה״כ לא כתיב עבודה וע׳ מ״מ פ״א ה״א מי״ט ולפ״ז לכאורה העושה מלאכה באוכל נפש שלא לצורך כלל ובסמוך לחשיכה יש חילוק בין פסח לשאר י״ט דבשאר י״ט אין לוקה דלית לאו דמלאכת עבודה אין אוכל נפש בכלל ואלו בפסח לוקה ולא מסתבר לומר כן דמסתמא היקשן הכתוב וככר ביארתיו בפרק א׳ יע״ש:

ב עיין מכות כ״ב א׳ ולחשוב נשבע שלא יחרוש בחול ושבת כו׳ הא דלא אמר בי״ט ואסר עליה חרישה של אוכל נפש י״ל לרבנן דר״י חרישה של אוכל נפש נמי אסור כמ״ש לעיל ודלמא ברייתא רבנן הוא:

ג כתב הב״י ריש סימן תצ״ה כתב שבות אמירה לעכו״ם אסור בי״ט כמו בשבת ממשנה דביצה ל״ו ב׳ משום שבות אסור בי״ט ויש לעיין בזה כי בונה וכדומה דאסור בי״ט להר״מ ז״ל ט״ז ולדידן נמי מכשירין שאפשר מעי״ט אסור מ״ה בי״ט וא״כ בנין תנור לאפות בו וכדומה אסור מ״ה בי״ט מאחר שאפשר מעי״ט אפשר שרי ע״י עכו״ם בי״ט דכל שאסור בשבת מדרבנן בי״ט התירו משום שמחת י״ט כמ״ש רש״י ז״ל בריש אין צדין אמ״ש תוס׳ צידה דאי בשבת דרבנן בי״ט שרי משום שמחת י״ט ומיהו לאו כללא הוא דהכי אין מעשרין מי״ש שהוא שבות משמע אפי׳ לית ליה פירא אחרינא והנה מכשירין שא״א מעי״ט כגון סכין שנשבר בי״ט אפ״ה מדרבנן אסרי לה יש להסתפק אי שרי ע״י עכו״ם או תנור שנפל בי״ט אי שרי ע״י עכו״ם ולבנות ביתו בי״ט שאין לו מקום לאכול בו ופ״א נפלה סוכה בי״ט אי שרי לומר לעכו״ם וליתן הסכך דהוי אוהל ובונה יש לצדד ע״י עכו״ם אי לית ליה מקום לאכול וכבר צידדנו בזה במ״א (תמצא כשו״ת מגידות מזה) וכעת ראוי לעיין בזה וע׳ בסימן תקכ׳ד בב״י בש״ע שם:

ד עוד כתב הב״י בסימן תקכ״ד בשם רבינו ירוחם בשם גאון מי שרכב בי״ט להציל ממון אין לפוסלו לעדות דרבנן הוא ומלקין ומנדין כו׳ יע״ש והנה מ״ה קאמר אבל מדרבנן לכאורה פסול לעדות כיון דמלקין מדרבנן וקיי״ל בח״מ סי׳ ל״ד עבר עבירה דרבנן פסול לעדות מדרבנן (עכ״פ ביש מלקות מדרבנן כמ״ש במ״א) ואפשר דאפילו מדרבנן קאמר דכשר כי מצוי לטעות דסובר הואיל ולהציל ממון הוא רוכב י״ל צורך היום קצת חשיב ליה וכה״ג לא אוסרים חכמים ומיהו אסור אפי׳ לצורך אוכל נפש לרכוב ואפי׳ לחתוך זמורה הוי קוצר ולא אסור מ״ה באוכל נפש כ״א מדרבנן אפ״ה לא הוי גזירה לגזירה אלא כולה חדא גזירה וע׳ ר״ן במשנה שם ע׳ ח״מ סימן ל״ד בפסולי עדות דאורייתא מדרבנן:

ה אעורר קצת בדין אמירה לעכו״ם קיי״ל בא״ע סימן ה׳ סעיף י״ד וח״מ של״א ט״ז וי״ד רצ״ז ס״ד דאפי׳ בשאר איסורי לאוין אסור וסיים הר״ב שם אם לא שעושה העכו״ם להנאת עצמו והש״ך האריך שם ואוסר להנאת עצמו באות ד׳ אפי׳ עכו״ם עושה להנאת עצמו יע״ש באמת בא״ח ש״ד סכ״א כתב דאסור לומר לעכו״ם הילך בשר ובשיל לצורכו אבל מותר לומר עשה מלאכתך יע״ש כן כוונת הרב בי״ד שם דכל שמוכח דהעכו״ם להנאת עצמו לבד כמו אכילת טריפות יע״ש ועמ״א אות כ״ט: והנה יש ב׳ חילוקים לתוס׳ מציעא הפועלים צ׳ א׳ ד״ה משום הבדל בין אומר לעבדו אכול טריפות דאם נותן הישראל בתוך פיו שרי מה שא״כ הילך כשר ובשל לך דאז ישראל עושה כן אסור. והגהת מרדכי שהביא המ״א משמע החילוק דאכילה נראה וניכר שהעכו״ם להנאת עצמו מכוין שרי משא״כ בשל לך שבשעת הבישול אין מוכיח כ״כ שהעכו״ם לצורכו מבשל אסור ויש נפקא מינה לכאורה במומר ויש לו טריפות ליקח בלא״ה דלפני עור ליכא ומ״מ ליתן בפיו ממש אם לטעם התוס׳ אסור ולטעם המרדכי שרי ועיין תוס׳ ריש שבת משמע דמדרבנן אסור אף בתרי עברי דנהרא ואין כאן מקומו ועפר״ח תצ״ז ויבואר אי״ה:

מה שכתב הש״ך בי״ד שם על רי״ו ואסור לומר לעכו״ם בשל נבילה לך וט״ס דבחול ליכא איסור בבישול עי״ש וי״ל כי קדירת עכו״ם בלוע מחלב מסתמא א״כ עושה איסור בבישול עי״ד פ״ז ויראה ודאי אם ידוע שהקדירה ב״י מחלב אסור לומר לעבדו קח בשר זה ובשל לך בקדירה זו דאם ישראל בישל כן עובר בלאו והעכו״ם בשליחותו אסור אמירה לעכו״ם:

ו נסתפקתי אם באיסור דרבנן בשאר איסורין אסרו חז״ל לעכו״ם או לאו דגבי שבת אסור אפי׳ שבות לומר לעכו״ם וע׳ א״ח ש״ז סעיף ה׳ יע״ש אע״ג דלענין איסור תורה כל שיש לאו אין חילוק מ״מ בדרבנן אפשר לא החמירו כולי האי. והנה ישראל שיש לו שור וחמור ועבדו עכו״ם מנהיגם במשא ביער וכדומה פשיטא שאסור שבשליחותו של ישראל עושה ואמירה לעכו״ם שבות וי״ל שטהור עם טהור דרבנן להר״מ ז״ל אם כן בשני מינין טהורים להר״מ ז״ל אפשר דשרי לומר לעכו״ם ועש״ך י״ד רצ״ז אות א׳ ובאמת מהרבעה אין ראייה כמ״ש בגינת וורדים ומסעיף י״א דלוקה י״ל מכת מרדות קאמר. וט״ז ברצ״ו אות ה׳ אוסר לקשור ב׳ מיני עופות יע״ש היינו שיבואו להנהיג בקול שיצעק עליהם וכדומה ומכוין מיקרי יע״ש:

ז והוי יודע דה״ה בי״ט אסור לומר לעכו״ם או לעבדו הילך בשר זה ובשל לך לא מיבעיא בשר טריפה דכל שישראל אסור ולוקה עליו (כמבואר בא״ח תקי״ב דל״ש הואיל) אסור לומר לעכו״ם כמו בשבת אפילו בשר כשר דליכא כ״א איסור דרבנן במ״ה אמרינן הואיל אורחים וכ״ש קודם אכילה דאי בעי אכיל מיניה וליכא כ״א איסור דרבנן מ״מ כבר נסתפקנו בזה ואפשר דאפילו בדרבנן אסור אמירם לעכו״ם כל שאין שם מצוה כדאמרן:

ח והנה אמירה לעכו״ם שבות אפי׳ במלאכת ד״ת דאין שליחות לעכו״ם לומר שלוחו של אדם כמותו ואמנם אם אומר לישראל ג״כ אין שליח לדבר עבירה ואם אומר למומר לכל התורה כולה לבשל לו בשבת י״ל בזה שלוחו כמותו דלא שייך דברי מי שומעין שיודע שזה יעשה וודאי וצ״ע:

ט עוד יש לחקור אם יש שליח לדבר עבירה באיסור דרבנן גם אי השליח אין בר חיובא יש דיעות עיין בבא מציעא י׳ ב׳ ובמקום אחר הארכנו בזה וכאן אין מקומו בפסח אם אמר לא׳ קנה לי חמץ והלך וקנה לו י״ל דאין השליחות כלום דאין שליח לדבר עבירה לפני עור ואי״ה אבאר זה בה״פ ואי נשים מצוות על תוס׳ שבת ויה״כ דאמר בריש המביא דתוס׳ עינוי לנשים הוא מ״ע שהז״ג ולית לאו וגם שבת כה״ג אי״ה יבואר במקום אחר וכאן אין להאריך בזה:

החלק השני בביאור מוקצה נולד :

הפרק הא׳ כמה מיני מוקצה יש ובנולד כמה מינים יש בהם:

א דע שמוקצה נתבארו בה׳ שבת מסי׳ ש״ח עד סוף שי״ב והב״י שם האריך ובטעם איסור טלטול מוקצה הר״מ ז״ל והר״א ז״ל בפכ״ד שבת בסופו הביאו טעמים לאיסור טלטול והר״א ז״ל אמר בגמ׳ שבת קכ״ד ב׳ (וביצה ל״ז א׳) אמרו בפירוש טלטול משום הוצאה אסרו וי״ל זה לב״ש משא״כ לב״ה מתוך וכפי הנראה דהר״מ ז״ל לשיטתיה דשלא לצורך כלל מ״ה שרי א״כ אפשר דלא הוה גזרינן גזירה אטו הוצאה בי״ט כי מצינו בי״ט החמירו יותר במוקצה בכמה דברים ולכן הביא טעמים דספיקו גם ליום טוב כמבואר שם:

ב הב״י בש״ח חשיב ששה דברים במוקצה. א׳ חסרון כיס. ב׳ כלי שמלאכתו איסור: ג׳ שאין כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה. הד׳ כלי שמלאכתו להיתר ומונח עליו דבר אסור. הה׳ מחובר או צידה בין השמשות. ו׳ מוקצה מחמת מצוה כמו עצי סוכה ונויה מ״ש. והנה יש מדרגות רבות כי גרוגרות וצמוקים דחינהו בידים גם מוקצה דב״ח מפני חורבן שובך וכדומה חמיר ביותר דב״ש לית להו מוקצה לרב נחמן כאן ביצה ואמנם יש עוד מין שבע והוא כל מה שהאדם מקצה מדעתו כמו עז לחלבה ותרנגולת לביצתה ומן הקרפף עצים ביום טוב באין פותחת וחיה שקננה רחוק מעיר וכדומה דכל מה שהאדם מקצה מדעתן מוקצה הוא ויתבאר אי״ה בה״ש והל׳ י״ט. גם מוקצה מחמת מיאוס אסור כדבעינן למימר לקמן אי״ה בזה:

ג ודע דמוקצה דתליא במחשבה מוקצה לבעלים מוקצה לכל הא בשל עכו״ם לא הוי מוקצה לישראל דבש״ג א״צ הכן ולפ״ז בתרנגולת לגדל ביצים שרי ליקח מעכו״ם בי״ט ואפשר אפי׳ חסרון כיס בשל עכו״ם אפ״ה שרי ליקח ממנו בי״ט ושבת דאין הכן בש״ג והוא מירושלמי עב״י תצ״ו בשם הרשב״א ז״ל לבד מוקצה מחמת איסור ומיאוס שייך בש״ג נמי ולפי שדיני מוקצה ארוכים ומעיין הנובע אמרתי אחקור קצת בהם וראיתי לעורר בדני מוקצה אחד עשר חקירות ואלו הם:

ד א׳ אם הא דאיתקצי ביה״ש איתקצי לכולי יומא אם בעינן כל בין השמשות יהיה המוקצה או בתחלתו או באמצע או בסופו סגי דשוב אתקצי לכולי יומא כפי שיעור המבואר בא״ח רס״א שיעור ביה״ש לערך י״ג מנוטין וחצי כמו שביארנו במקום אחר בזה:

ב׳ אם מחשבת קטן פחות יג״ש ב״ש או גדול כמה וחכם נפלא כל שלא הביאו ב״ש עדיין קטן הוא לכל דבריו עד שיוולדו סימני סריס לאחר עשרים או רוב שנותיו כי כן הוא אם יש לו דבר מוקצה התלוי במחשבה עד״מ תרנגולת העומדת לגדל שאסורה לכל העולם דמוקצה לבעלים הוי מוקצה לכל העולם כמבואר בסי׳ ש״ח סנ״ב יע״ש אם מחשבת קטן הוי מחשבה כה״ג או אין מחשבה לקטן בלא מעשה וכמו בש״ג א״ב הכן במאי דתליא במחשבה ה״ה כאן.

ג׳ אם יש חילוק בהא דמוקצה לבעלים הוי מוקצה לכל העולם אם הוא דוקא במאי דתליא במחשבה או אפי׳ באיסורא הוא דרביע עליה וכדבעינן למימר לקמן אי״ה נמי אסור לכל העולם.

ד׳ אם מוקצה שנתערב יש לו ביטול או אין לו ביטול באלף. ואם יש לחלק בין אכילה להנאה וההבערה בזה. גם אם יש לחלק בין מוקצה למוקצה בענין זה רצוני לומר שיש מוקצה באפשר שיש לה ביטול ויש מוקצה שאין לה ביטול.

ה׳ אם מוקצה אסור בהנאה או לאו. ואם יש לחלק לצורך אוכל נפש או לשאר תשמישי הנאה.

ו׳ אם מוקצה מחמת איסור דאסור הואיל ואיתקצי ביה״ש איתקצי לכולי יומא אם דוקא באיסור תורה לא באיסור דרבנן א״ד אף באיסור דרבנן נמי אמרינן מוקצה מחמת איסור.

ז׳ אם אמרינן מוקצה לשעבר או לאו. גם אם יש לחלק בין מוקצה מחמת איסור ומיאוס וכדומה ובין מוקצה מחמת מצוה אי אמרינן ביה מוקצה לשעבר ואי לגמרי אמרי׳ ביה מוקצה לשעבר או יש בו איזה חילוק.

ח׳ מוקצה שיבש וא״י הבעלים מותר אי דוקא כה״ג הוא דשרי עיין ביצה כ״ו כ׳ ואי יש איזה חילוק בזה.

ט׳ הא דאמרינן ביצה כ״ז א׳ גמרו בידי אדם לא הוי מוקצה מהו הפירוש כי צריך ביאור ויש מקומות מנגדים לזה הן כתלמוד וכפוסקים:

י׳ ספק מוקצה אסור ומאמרם ז״ל ספק מוכן אסור אם כל הספיקות אסורות או יש חילוק בין הספיקות ויש מהן להתיר. גם ס״ס אם מהני ביה הספק מוכן או לא מהני:

יא לבאר כמה מיני נולד יש ולעיל כתבנו בשם הב״י כמה דיני ומיני ועניני מוקצה יש: והנה כל אלו דברים קשים לאיש ההמוניי כמוני היום עני בדעת ומאת ה׳ אשאל העזר אבאר קצת בזה:

ה ואען ואומר הנה מוקצה מדרבנן כי רבה בפסחים מ״ז ב׳ מוקצה ד״ת והיה ביום הששי והכינו הזמנה בפה כו׳ הדר ביה כדמסיק התם (רש״י ביצה ב״ב ד״ה לטעמיה כ׳ מוקצה ד״ת הקשה בעל המאור ושאר מפרשים עמ״ש בחדושינו שם) ורק דרבנן הוא וסמך מקרא זה מיהת הוי והשתא אי מוקצה ד״ת ודאי הכנה צריך מיום חול הששי כו׳ דהיינו סמוך לכניסת י״ט ושבת צריך הזמנה מבע״י סמוך לכניסה כל שהיה תחלת ביה״ש או אמצע או סופו מוקצה וא״ל ספיקא דאורייתא לחומרא שמא לילה הוי וא״כ תו ליכא הזמנה מבעוד יום חול סמוך לכניסה משא״כ לדידן מוקצה דרבנן וביה״ש ספק כולו יום או כולו לילה או יש בו מיום ולילה הלכך לכאורה דוקא לשהיה כל בין השמשות מוקצה אזלא הזמנה דיום חול מבע״י סמוך לכניסת י״ט ושבת משא״כ כשהיה תחלת בין השמשות מוכן אני אומר ביה״ש לילה הוא ואיכא הזמנה וכן באמצע או בסוף רק דוקא כשהיה כל ביה״ש מוקצה אזלא ליה הכנה כאמור. וכן מטין דברי רש״י ז״ל בשבת מ״ד ב׳ מטה שיש מעות שנה בדבר וכתב כשיש מעות כל בין השמשות הא לא היה כ״ל ביה״ש כו׳ וכן העתיק הב״י בסי׳ ש״ו וכ״כ הר״ן שם ואע״ג דקיי״ל ספק מוכן אסור י״ל היינו ספק מעשה הא ספק כזה לא החמירו דהא ספק פלוגתא נמי מקילין כמו שיתבאר לקמן ומ״מ כעת לא מצאתיו דבר זה מבואר וצ״ע:

ו אם מחשבת קטן מהני הוא לקולא בדבר התלוי בהזמנה כמו דאמרי׳ אחזי ולא אחזי ביצה כ״ו ב׳ ולחומרא מוקצה לבעלים הוי מוקצה לכל העולם הנה בחולין י״ג א׳ מסיק קטן אין לו מחשבה אפי׳ לחומרא ומעשה יש לו אפי׳ לקולא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לחומרא יש לו לקולא לא וכן הלכה וכ״פ הר״מ ז״ל בפי״ד מאוכלין ופ״א מפסולי המוקדשין ועדיין יש לי לומר כי שמא דוקא בדבר תורה הוא דקטן אין לו מעשה לקולא הא בדרבנן אפשר יש לו מחשבה שוב ראיתי שזה ליתא אפי׳ בדרבנן אין לו מחשבה כלל ומיהו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לחומרא יש לו ולקולא לאו ואי תימא דלמא בד״ת הא בדרבנן לא החמירו זה מבואר במעשרות פ״ד הובא ביצה ל״ד ב׳ תינוקות שטמנו וכפירש״י שם והרע״ב בהדיא שם מחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם יש להם ושבת קובעת מדרבנן לא מ״ה כמבואר (עיין ר״מ פ״ג וכ״ה מה׳ מעשר ותוס׳ חולין י״ב ג׳ ד״ה מעשה עם הדיבור ויש להתיישב בזה) אלמא אפילו בדרבנן מהני לחומרא ומיניה מחשבה לחודיה היינו דיבור גרידא דהזמנה אפי׳ בדרבנן לקולא לא מהני: ואף שיש קצת לדון ולומר דבעלים היינו בירושה נפלו לו הא מציאת חש״ו אינה רק מפני דרכי שלום מ״מ בעלים נינהו ומוקצה לבעלים מוקצה לכל העולם כמבואר בש״י סנ״ב וסעיף ז׳ בהג״ה וכדבעינן למימר לקמן אי״ה בסעיף הסמוך בזה:

ז ולענין מוקצה לבעלים דהוי מוקצה לכל העולם הנה בש״ע א״ח ש״ח סנ״ב ובט״ז אות כ״ה ומ״א ע״ש מבואר מדבריהם דמוקצה לבעל הבית מוקצה לכל העולם אף לאדם שחוץ לבית ואם ראוי לבע״ה ולאחר אין ראוי אז אם הוא חוץ לבית אסור ואם דר אצל בעל הבית נגרר אחר בעל הבית ושרי ליה וכ״כ הר״ב בפירוש בסעיף ז׳ שם. והמ״א שם עשה פליליות עם ש״ג במ״ש שהתוס׳ שבת מ״ו ב׳ ד״ה מי יימר (שני) דמוקצה לבעלים לא הוי מוקצה לכל העולם ובקכ״ז ב׳ ד״ה כיון יע״ש. והנה כוונת ש״ג מ״ש א״נ פירות שלה ואסרתן לכל העולם הא לא״ה שריא לכל העולם ואמת שתוס׳ כתבו דאף היא יכולה לטלטל אלא דמ״מ מדכתבו שאחרים יכולים לאכול ואמאי כיון דמוקצה לבעלים באכילה ה״ה כל העולם אסורים באכילה ביום שבת ואסור לטלטל לכל העולם ומשמע ודאי דהכין הוא דאחרים שרים באכילה אף למ״ש התוס׳ מ״מ באכיל כו׳ היינו לדידיה אלא דהמ״א סובר דהא לא קשיא מידי כמ״ש בקכ״ז דשאני איסורא מגריעותא דבגריעותא וכדומה מוקצה לכל העולם כי לא הקצו בעלים מדעתם רק איסורא רביע עליה וה״ה נדרים איסורא רביע עליה זה כוונת המ״א ובקכ״ז נמי מוקצה לעשירים הוי מוקצה לעניים. וקושיית התוס׳ בקכ״ז הוא דמה שראוי לעניים הוה מוקצה לעשירים ואפי׳ לעניים שחוץ לבית אין ראוי מההיא דרבי שבת מ״ז א׳ דלרבי מורינוס הוי ראוי ודלמא חוץ לבית הוה וכמ״ש הט״ז ש״ח ז׳ יע״ש זה תוכן כוונת המ״א לדעתי: אמנם נראה לי כי סברת הש״ג תרומה ביד ישראל לאו בעלים מיקרי דצריך לתת לכהן ובפרט למ״ד טובת הנאה אינה ממון וכיון שכן מאי קושיא מבגדי עשירים דאסור אפי׳ לעניים דאחר בעלים אזלינן דכאן לא הווין ישראלים בעלים אצל תרומה כיון שהופרשו (ע׳ פסחים מ״ו ב׳ לטובת הנאה בחולה וכאן לא שייך הואיל דסוף סוף לע״ע לאו בעלים למוקצה) אלא קושיית התוס׳ כפשוטו בגדי עניים של עניים עכ״פ לעשירים מוקצה ואמאי שרי הכא לישראל לטלטל ותירצו דאיסורא שאני דלדידיה אסור ולאחרינא שרי ומידי דהוי מחתכין נבילה לכלבים וטלטול חלב (ע׳ מ״א תמ״ו אות ג׳ יע״ש) ולפ״ז י״ל אם איתא דמוקצה לבעלים הוי מוקצה לכל העולם י״ל אף באיסורא הדין כן ואין חילוק רק הכא לא הווין ישראל בעלים כאמור וא״כ איך כתבו במ״ו ב׳ דאי פירות שלה ולא אסרתן לכל העולם שרי בטלטול לדידיה דראוי לאדם אחר אימא דאסורין לכל העולם דמוקצה לבעלים הוי מוקצה לכל העולם ואין חילוק בין איסור לשאר דברים לענין זה ש״מ דלא אמרינן מוקצה לבעלים מוקצה לכל העולם:

ח שוב ראיתי דברי מ״א יש לעיין בהו דא״כ אמאי לא תירצו בפשיטות בקכ״ז ב׳ דבגדי עניים של עניים לעשירים מוקצים המה דלא חזי לעשירים ואף שראוי לעניים מה בכך כיון דאין הבגד של עשיר משא״כ כאן דהתרומה של ישראל בידו עתה ומותרת בהנאה וראוי ליתן לכהן שירצה ולמה לתו׳ לאדכורי איסורא כלל גם ממשנה מחתכין דלועין ונבילה מבואר כן במ״ש המ״א תמ״ו אות ג׳. ועוד דא״כ הא דאמר דמאי הא לא חזיא ליה ומשני אי בעי מפקיר נכסי כו׳ וכתבו התוספות ד״ה דאי בעי הומ״ל כדלעיל דראוי לעניים ומאי קושיא דילמא כאן דמאי הויין בעליה בעלים ממש ש״מ מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמי אפילו אם נאמר כמו שהורמו מ״מ יכול להפריש ממקום אחר ואפילו מיניה וביה איך אוכל הכל הא בעלים הוי ומוקצה לבעלים הוי מוקצה לעניים ולכל העולם ולכך צ״ל אי בעי מפקיר חזי ולא איתקצו לבעלים כלל ש״מ דגם בתרומה הווין בעלים דאל״כ אין קושיא. והש״ג אפשר הוציא מכאן דבריו דאל״כ לא הוו מקשין התוס׳ בדמאי מידי:

ט שאלה ראובן ושמעון שותפין בפרה וולדה לזה פרה ולזה הוולד וילדה בי״ט ופרה עומדת לגדל ולדות ולחליבה הולד אסור לשמעון כי הפרה מוקצה לבעלים מוקצה לכל העולם והוה הולד נולד עיין א״ח תצ״ח ס״ה מיהו יראה אפילו האם לאכילה י״ל ל״ש לשמעון אי בעי שחיט ואכיל כל מה שבגוה דאם של ראובן ואין רשות לשמעון לשחוט האם והוי נולד כמה שכתבו התוספות ביצה ב׳ א׳ ד״ה אוכלא דאפרא דלא הוי נולד דאי בעי שחיט ואכיל כל מה שבגווה וכאן ל״ש זה. ואיכא לעיונא בהא מילתא. ואי״ה יבואר:

י ומה שנסתפקנו אם באיסורא נמי מוקצה לבעלים מוקצה לכל העולם או לאו מבואר בתוספות שבת הביאותיו לעיל קפ״ז ב׳ תרומה ביד ישראל דאיסורא לא הוי מוקצה לכל העולם ולהר״ן פרק כירה מ״ו מבואר ההיפוך דאף באיסורא אי לבעלים אסור בטלטול מחמת איסור אף לכל העולם אסור בטלטול ודבריו שם צ״ע ויש לי קצת קושיא הא דפריך בכירה מ״ו ב׳ אמאי מפירין הא איתקצי ביה״ש מהא מוקצה מחמת איסור לאו מוקצה וכמבואר גבי טבל שאם עבר ותקנו מתוקן והטעם דאיסורא לאו מחמת עצמו רק איסורא דרביע עליה (משא״כ איסור מחובר דאיסורו בגופו) לא הוי מוקצה ולמ״ד טבל איסור דרבנן מש״ה הוי מוקצה משא״כ איסור תורה א״ש דנדרים ביה״ש איסור תורה משא״כ להפוסקים דאפילו איסור תורה כל שאין איסורו בגופו רק מחמת דבר אחר לא הוי מוקצה לכולה שבת ובתר המוקצה שרי קשה כדאמרן. עיין ביצה ל״א ב׳ בית שנפחת ברש״י ותוס׳ שם ול״ד ב׳ טבל שאם עבר ותקן מתוקן ועיין בא״ח סי׳ תקי״ח ס״ט וצריך לומר לפי זה לחלק בין בית דהוי הפירות כמו חוץ לתחום וכדומה משא״כ בנדר דמ״מ האיסור רביע על גוף הפירות ממש הוי כמו מחובר וברש״י ביצה ל״ד ב׳ שהביא ראיה מטבל י״ל דמיירי באוירא דליבנא כשיטת בעל המאור אבל לרמב״ן ולפסק הש״ע בתקי״ח ע״כ מוכרחין אנו לחלק כאמור:

יא ומוקצה שנתערב אם יש לה ביטול או לאו דברים מבוארים המה כי מוקצה דשיל״מ באופן שלא יחזור ותאסור לשבת הבאה כמו כלי מלאכתו לאיסור שנתערב וכדומה דחוזר ונאסר לשבת הבאה לא הוי דשיל״מ אבל דבר שלא תאסר לשבת הבאה הוי דשיל״מ דלא בטל כמבואר בי״ד סוף סימן ק״ב לענין חמ״פ יע״ש. ומ״מ אי מוקצה בטל באלף בטלטול או לא יש בו מהעיון ועיין מ״ש בפריי לי״ד סי׳ צ״ט במשבצות זהב אות י״ב הערנו בזה ומר״ן ריש ביצה דמוקצה בטל בטלטול והנראה מגמרא ביצה ד׳ ב׳ מרבה עצים ובשבת כ״ט א׳ מסיקין בכלים ומהפך באיסורא ומשני כדרב מתנה מרבה עצים ופירש״י ז״ל ד״ה מרבה עליהן ומבטלן ברוב וכן פירש בביצה ד׳ ב׳ ד״ה בהיתרא דלא כנראה מיש״ש דחולין שהיפך בהיתרא יע״ש. ובהא דכלים מבטלין ברוב אין ראיה דאפשר לומר דמרבה עצים בעודו שלימים דהיתר בהיתר כהא״י גוונ״א י״ל דבטיל שפיר אלא דמסתמא ניכרים הם גם אח״כ קשה קצת דמסתמא ניכרים הם השברים ואיך שייך ביטול ברוב הדבר הניכר וצ״ע קצת. ומ״מ כעת לא מצאתי דבר מבואר בפירוש בטלטול אי בטל או לאו. והנראה דאיכא לספוקי בהא דרב אשי דאמר דשיל״מ אפילו באלף לא בטיל ואפילו ספיקו מחמירין בדרבנן בדישל״מ דוקא לענין אכילה הא טלטול והנאה אפשר דבטל בדשיל״מ. וראיתי שיש מקום לפשוט זה מהא דספק מוכן דאסור אפילו בטלטול ביצה כ״ד ע״ב וכ״כ בש״ע תקט״ו סעיף א׳ כרי״ף ורא״ש אפילו טלטול אסור וספק מוכן מטעם דשיל״מ הוא דאתינן עליה כמ״ש הט״ז ותקי״ט אות ב׳ יע״ש וכנראה שספק וביטול בפלס א׳ הם כמו שיראה הרואה בביצה ד׳ א׳ ברש״י ד״ה אפי׳ יע״ש וא״כ כמו דמחמירין בספק מוכן בטלטול ה״ה בביטול ראוי לאסור טלטול מטעם דשיל״מ כאמור. ואמנם בתקט״ו במ״א אות ב׳ לרי״ף ורא״ש הטלטול אסור הואיל ואין ראוין לאכילה הוי מוקצה דאין ראוי ולמה מטלטל אבל היש״ש סובר טעם טלטול משום מוקצה בפ״ע לא מטעם איסורא אכילה וש״ע כתוב מליל שני ואילך מותרין בטלטול יע״ש באופן שלכאורה דבר במחלוקת שנויה ומיהו במ״מ פ״א מי״ט ה״כ כתב דספק חמור מביטול שמש״ה לא הזכיר הר״מ ז״ל ספק מוכן כה״ג דכ״ש מביטול יע״ש ועיין לח״מ שם וא״כ אין ראיה אם ספק מוכן אסור בטלטול כ״ש בביטול די״ל ספק חמור מביטול כדאמרן ולפ״ז ה״ה מודר הנאה מדבר ונתבטל י״ל דשרי דכי אמרינן דשיל״מ אפי׳ באלף לא בטיל דוקא באכילה לא בהנאה וטלטול:

יב ואם מוקצה אסור בהנאה או לאו במ״א תק״ז אות ג׳ ובשכ״ה אות ט׳ בשם תוספות ע״ז דמוקצה אין אסור בהנאה יע״ש ובפריי לי״ד סימן צ״ט הקשיתי בזה מסוגיא דביצה ד׳ ג׳ א״ר מתנא יע״ש ועיין ב״י סימן תקי״ז דהא דפת ש״ג בי״ט תוס׳ בפ״ב דע״ז התירו דאין מוקצה אסור בהנאה ובשם הגמ״י פ״א מי״ט דעצי מוקצה אסור בהנאה עיין ספר חמד משה שכ״ה הרגיש בזה הרי לכאורה יש מחלוקת בזה אי מוקצה שרי בהנאה או לאו. וביצה ג׳ ב׳ אין מטלטלין לא לכסות כלי ולא לסמוך כרעי המטה הא בלא טלטול משמע מוקצה שרי בהנאה. וי״ל הנאת הגוף לזה ואפי׳ למ״ד מוקצה אסור בהנאה ויבואר אי״ה. י״ל לצורך אוכל נפש שרי בי״ט מוקצה בהנאה נהי באכילה מוקצה אסור הא בהנאה י״ל דשרי לצורך אוכל נפש ועמ״א תק״ט אות ט״ו כתב בשם תוס׳ ע״ז ס״ו ע״ב (הביאו בשכ״ה ט׳ וב״י תקי״ז) דמוקצה שרי בהנאה היינו דיעבד לא לכתחילה והביא ראיה מאין מסיקין בעצי מוקצה ושברי כלים וכדומה הנה מסימן ק״ז בשברי כלים אין ראיה דנולד אפשר חמור ואסור בהנאה אבל מוקצה שרי בהנאה ואפשר שהוסק בי״ט דנולד הוא אה״נ דשרי בטלטול לצורך אוכל נפש לא בהנאה ועצים שנשרו מדקל טעם אחר יש לאסור להסיק בהם גזירה שמא יעלה ויתלוש לא מטעם מוקצה לחוד כמ״ש הרי״ף ז״ל דעצים שנשרו מדקל אסור מטעם יעלה ויתלוש לא מטעם מוקצה לחוד ומיהו בסי׳ תק״א ס״ג מוקצה (טעם הר״מ ז״ל ולר״ן משום מעמד ט״ז ה׳ ומ״א ט׳) וסי׳ ק״ב ס״ג מבואר דמוקצה אסור להסיק בהם לאוכל נפש צריד לומר דלכתחלה אסרו ואמרו יש שבח עצים בפת והוי כאילו אוכל המוקצה משא״כ דיעבד שרי דאין מוקצה אסור. בהנאה ולפ״ז אפשר דשאר הנאה בעלמא יש לומר דשרי מוקצה בהנאה לכתחלה לצורך אוכל נפש כל שאין נכנס גופו בתבשיל כמו לשמור חומו במוקצה שלא יתקרר ולכסות בגיזי מוקצה י״ל דשרי וה״ה להניח אפר חם שהוסק בי״ט על הפשטיד״א לשמור חומו שרי ואפילו לכתחילה כדאמרן ואי״ה יבואר. ולפ״ז עצי מוקצה שהסיק עכו״ם אם רשאי ישראל לחמם אצל המדורה די״ל דלכתחלה אסור לאפות ולבשל בו דיש שבח עצים ניכר בפת ותבשיל לכתחלה ודיעבד שרי כמ״ש התוס׳ בע״ז ס״ז ב׳ אבל כה״ג אפשר לכתחלה שרי ודע דעצי מוקצה שרי לומר לעכו״ם לטלטלם כמבואר ברע״ו עמ״א שם אות י״א ורע״ט אות ט׳ דלצורך גופו שרי יע״ש ה״ה כאן ול״ק קושיית הש״ך יע״ש: (אמר הכותב לענין אי שרי לומר לעכו״ם הילך בשר זה ובשל לך ואכול בלא מליחה יש לעיין ביה דלישראל אי בעי אכיל ליה ע״י מליחה אי דם דרבנן יש לעיין בזה ואי״ה יבואר במקום אחר):

יג ומוקצה דאסור בטלטול אי שרי לומר לגוי לטלטלו מבואר ממה שקדם אם לצורך גופו הוא שפיר דמי ואם לאו אסור או כמ״ש הש״ך שגם הגוי צריך לו הביאו המ״א ברע״ו אות י״א:

יד ומ״מ הא ודאי מוקצה בטלטול לבד לצורך אוכל נפש שרי בי״ט כמבואר בתק״ט ובכמה דוכתי טובא. ומעשים בכל יום מסלקים האפר שהוסק בי״ט לאפות בתנור לחם וכדומה והא דאסור לכתחלה לשחוט אם אין לו אפר מוכן תי׳ המ״א בתק״ט ט״ו דהוי שימוש מוקצה ואסור ומדברי הב״ח והט״ז בתקי״ח בסוף הסימן מבואר דשאני כיסוי דהוי מכשירי אוכל נפש אע״ג דמש״ה לא ישחוט ואפ״ה אין דומה לאוכל נפש עצמו ולפ״ז משמע דמותר לשמש במוקצה י״ל מצות לאו ליהנות נתנו אבל לשמש במוקצה לצורך אוכל נפש י״ל דמודים הט״ז וב״ח להמ״א דאסור רק טלטול התירו כאמור. ובעיקר דין דטלטול מוקצה לצורך אוכל נפש דשרי הט״ז בתרי״ח בשם המרדכי מבית פוחת ונוטל (ביצה ל״א ב׳) יש לעיין דילמא ע״י טלטול מהצד דשרי כה״ג לא טלטול ממש כדרכו ועיין תוס׳ ביצה ח׳ א׳ ד״ה אמר רב יהודה נרשם כ״ד א׳ טעות וצ״ל כ״ח ב׳ ד״ה בריכת יע״ש. שוב ראיתי שזה קושיית הגמרא ביצה כ׳ ל״א ב׳ והא מוקצה ומשני בי״ט שרי אלמא טלטול כדרכו מיירי ומ״מ י״ל מר״מ אין ראיה דאיהו נמי מתיר סתירת אוהל עראי דהוי דרבנן ולת״ק דהלכתא כוותיה דאוסר ה״ה י״ל טלטול מוקצה אוסר לצורך אוכל נפש ומגריפת תנור יש ראיה:

טו ואגב גררא ראיתי לאתמוהי על מ״ש הב״י בא״ח שצ״ד על מ״ש הטור דבי״ט עירב באוירא דליבני כר״מ דהלכה כר״מ דהא בי״ט עסקינן בתקי״ח כת״ק דר״מ דאסור לסתור אוירא דלבני לכתחילה. שוב ראיתי במ״א שצ״ד אות ב׳ הרגיש בזה ודבריו שם מקושי ההבנה להדיוט כמוני. ותוכן דבריו לכאורה הוא דהטור סובר כל שבות לא גזרו ביה״ש שבות שאין בו דררא ד״ת משא״כ סתירת אהל דרבנן מיחזי כסותר אהל כה״ג אסור בשבת ובי״ט שרי כר׳ מאיר ובתי״ח מיירי שא״צ לאכול הפירות מש״ה אין לפחות לכתחלה וקשה איך לא ביאר הטור שם דבצורך לפירות מותר לפחות לכתחלה כר״מ דזה רבותא גדולה גם מ״ש ולא הוי מוקצה כיון דאיסור דרבנן הא לא מוקצה כלל דאי בעי סתר ואוכל כר״מ. גם מ״ש בתוס׳ משום מוקצה לא מצאתיו בתוס׳ ואין לו ביאור כי להטור משום אהל ומ״מ לדידן בתקי״ח אסור לפחות דהלכה כת״ק גם ראיה כן דאפי׳ נימא כאביי ורבא כאוקימתא דלהון בעירובין ל״ה א׳ מ״מ סתם בעירובין ומחלוקת בביצה הלכה כת״ק ומכ״ש דהוי כסתמא עיין ריש ביצה ובתרי מסכתות דאין סדר י״ל בדרבנן לקולא כי סתמא דעירובין אפשר לבסוף נשנית. ובשצ״ד דמלאכה דרבנן הא פסק אפי׳ בשבת שרי משום שבות דמצוה כמ״מ פרק א׳ משבת ועירובין ומיהו בא״ר למדתי פי׳ דברי הטור דמיירי בעירובי חצרות יע״ש מדפריך הש״ס בעירובין ואמאי הוא וערובו כו׳ ומשני ר״מ באוירא כו׳ ולא רבנן דהתם וכרבי דכאן כל משום שבות כו׳ והתוספות עירובין ל״ד ב׳ ד״ה והאסר מקשה אהא דבי״ט אמרו ולא הקשו אהא דמוקי כר״מ דלא כהלכתא ואמאי לא כרבי ואפילו בשבת ש״מ לתא ד״ת אף לרבי אסור עיין ש״ז ושמ״ב ות״ט בט״ז ומ״א שם. וצ״ע אם יש ב׳ שבותים אם להתיר ביה״ש משום מצום או דוחק הרבה ומתוספות י״ל משום הא לא הוקשה להם ברישא לוקמיה כרבנן דהוי ב׳ שבותים סתירת אוהל ומוקצה ואי״ה יבואר. וכאן אין להאריך:

טז ומה שנסתפקנו במוקצה מחמת איסור דרבנן אי אתקצי לכולי יומא מבואר במגן אברהם תקי״ח אות י״ד יעוין שם ועיין מלחמות ביצה ל״ד ב׳ ועוד אמר ר״א כו׳ הביא כמה ראיות ודחאם בעצמו ובחידושינו לביצה כתבנו כמה פעמים בזה בשם הר״ן ז״ל וכאן אין כעת וזמן פנוי ואי״ה אאריך בזה בפריי לא״ח. עיין ביצה זיי״ן וט״ז תצ״ח כ״א חופר גומא דרבנן:

יז ואי אמרינן מוקצה לשעבר מבואר הוא בתוס׳ ביצה ד׳ א׳ ד״ה נימא ולמ״ד ב׳ ד״ה עד דבמוקצה מחמת איסור לא אמרינן מוקצה לשעבר ובמוקצה מחמת מצוה אמרינן מיגו לשעבר ומש״ה אתרוג בתשיעי אסור ושם נאמר תרי מיגו אף במוקצה מחמת מצוה לא אמרינן יע״ש בזה והנה הר״ן ז״ל ביצה ד׳ א׳ פירש דלא אמרינן מוקצה לשעבר באיסור ואמנם בעירוכין ל״ח ביצה תאכל בשני הקשה מוקצה לשעבר והאריך שם ופרישנא לה בחידושינו למסכת ביצה דכוונתו באיסור דרבנן כי הא דלא מיתסר ביה״ש:אלא מספק לא מוודאי לא אמרינן ביה אתקצי לכולי יומא (כפי הנראה בשיטת בעל המאור ז״ל דאיסור דרבנן לא אמרינן איתקצי כו׳ עיין ביצה ל״ד ומ״א תקי״ח בסופו יע״ש) דבשלמא מוקצה מחמת איסור תורה נהי דאמרינן כל ספק מדרבנן אסור למ״ד כן מ״מ הוי כוודאי איסור דרבנן משא״כ איסור דרבנן ממש ביה״ש נמי דגזרו •\על שבות ביה״ש בדבעינן למימר לקמן אי״ה ע״מ לא בוודאי הוא בודל רק מספק א״כ לא אמרי׳ איתקצי לכולי יומא כן הייתי סבור לפרש בדבריו שבפרק בכל מערבין אמנם בביצה ד׳ א׳ הביא ראיה מלגין טבול יום יראה דסותר זה להמעיין היטב בדבריו באופן שיש לספק במוקצה לשעבר מחמת איסור תורה עד״מ פסח יום א״ב ונולדה ביום א׳ דמ״ה אסורה כל יום א׳ אי אמרינן מיגו דאיתקצי ביה״ש של יום א׳ איתקצי ליום שני כאמור. וקצת כדמות ראיה ממ״ש מהרש״א ז״ל ביצה וי״ו א׳ בתוס׳ ד״ה וכי מה בין כו׳ הקשה דאם נולד עגל קודם י״ט ולא ידעינן אי כלו חדשיו ויום השמיני בי״ט דאסור הואיל וביה״ש אסור יע״ש והנה זיי״ן ימים אין בעינן מעת לעת וכ״כ הלבוש ועיין תבואת שור בי״ד ט״ו (ובפריי שם כתבנו מזה ויש קצת תיבות חסרים בדפוס ותקננוה בס׳ שושנת העמקים בכתב בריש הספר יע״ש). וא״כ איך יצויר שכלה יום ח׳ בי״ט ולא ביה״ש דאם כלה יום הזיי״ן ביה״ש מוקצה לשעבר לא אמרינן ושוב ראיתי בספר חמד משה סי׳ תצ״ח אות ה׳ עמד בזה יע״ש והנה אם נאמר דבלא כלו חדשיו אסור מ״ה עד ליל שמיני יש ליישב זה וה״ה או״ב שחט א׳ עי״ט כה״ג יש לאסור השני כל י״ט דמוקצה לשעבר בדאורייתא אמרינן ובהכי ניחא מוקצה מחמת מצוה אמרי׳ לשעבר דנימא דמוקצה מחמת מצוה מן התורה אסור ליהנות בו מדין נדר ואי״ה יבואר במ״א (עיין שבת פרק במה מדלקין מזה לענין אי הוה גמרו בידי אדם יבואר לקמן אי״ה ובפריי וכאן אין להאריך):

יח וראיתי לעורר כאן דבר אחד הא דשבות ביה״ש אי גזרו עליו או לאו הנה באנו לדמות לנידון מהר״י ב״ן לב בשאלה ספק תורה שבישל בכלים לאחר מעל״ע מה הן הכלים ומבואר בי״ד בק״י בש״ך דבאין ה״מ יש לאסור ובה״מ יש להתיר ותוכן הדברים הואיל ואין הספק באיסור דרבנן לא אמרי׳ ספיקו לקולא ה״ה כאן י״ל מחלוקת רבי ורבנן בעירובין ל״ג אי גזרו שבות ביה״ש או לאו הוא זה דלכ״ע אף שספק אינו בדרבנן אלא באיסור תורה כמו יום שבת אפ״ה מקילין ביה לעת צורך גדול או במקום מצוה כמבואר בש״ע א״ח שמ״ב ושאר דוכתי טובא אלא מאן דאוסר שבות ביה״ש סובר דתוספת שבת ד״ת וע״כ תוספת קודם ביה״ש דביה״ש בלא״ה ספיקו מ״ה אסור וא״כ ודאי גזרו על שבות ביה״ש דודאי איסור תורה יש ביה״ש מכח תוס׳ שבת נהי דאין בו כרת כ״א עשה. ומ״ד לא גזרו סובר תוספת שבת לאו דאורייתא וא״כ הוה ליה ספק ביה״ש ולא גזרו בדרבנן ככל ספק דרבנן להקל כדאמרן ולזה נאמר שהר״מ ז״ל לא זכר כלל תוס׳ שבת בה״ש כמ״ש המ״מ דפסק הלכה לא גזרו על ביה״ש כאמור ואף שר״מ ז״ל סובר כל ספיקא מ״ה שריא כמבואר בדבריו בפ״ט מט״מ ואף בספק כרת מ״מ י״ל דסובר דאי תוספת שבת ד״ת היינו קודם ביה״ש והבן זה:

יט ולענין הלכה הנה מוקצה לשעבר בדרבנן מבואר דלא אמרינן מוקצה לשעבר ובדאורייתא כתבנו שיש להסתפק ביה וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה ואי״ה יבואר בפריי ומצוה אי אמרינן ביה מוקצה לשעבר באנו למחלוקת הר״ן ותוספות ורא״ש ז״ל בסוכה יו״ד ומ״ו ועיין ב״י בא״ח תרס״ה ותרס״ו ושם בש״ע פסק אתרוג בשביעי אסור ובח״ל בשמיני ואלו בסוכה פסק בא״י בשמיני ובח״ל בתשיעי אסור וצריך טעם למה והנה ברא״ש מבואר וכפי הנראה מדבריו והם ד״ה בסוכה יו״ד דגם במוקצה מחמת מצוה נמי לא אמרינן מוקצה מחמת מצוה לשעבר אלא בסוכה אי מיתרמי ביה״ש סעודה צריך למיכל ביה ועושה מעשה לאו מוקצה לשעבר הוי משא״כ בלולב שכבר נטלו ביום לא אמרינן מוקצה לשעבר אבל מדברי הר״ן ז״ל נראה דסובר במצוה אמרינן מוקצה לשעבר אלא דלולב האידנא דרבנן רק יום ראשון וא״כ לא הוקצה ביה״ש למצוה דהא לא נטל כל היום אין נוטל ביה״ש ספק דרבנן לקולא משא״כ סוכה ד״ת הוא וזה שהב״י בתרס״ז הביא דברי הר״ן בריש ביצה מוקצה דמצוה חמור טפי ואמרינן ביה מוקצה לשעבר וזה לשיטתיה דלולב לא הוקצה לביה״ש של יום ח׳ משא״כ לתוספות ורא״ש לא אמרינן מוקצה לשעבר אף במצוה ושאני סוכה דאי מתרמי סעודה כו׳ והתוספות ביצה ד׳ א׳ א׳ ד״ה נימא ולמ״ד ב׳ ד״ה עד שכתבו סתם דמוקצה דמצוה אמרינן לשעבר לא קיי״ל כן כדאמרן אלא כמ״ש בסוכה דאתרוג מותר בתשיעי לדידן וסוכה אסורה בתשיעי, ואם היינו אוסרים דאתרוג הוקצה למצותו רק מדרבנן ולא מ״ה וסוכה מ״ה מקרא חג הסוכות כו׳ הוה א״ש כמ״ש לחלק בין מוקצה לשעבר בדאורייתא ובין דרבנן:

כ עוד רגע אדבר בזה כי הב״י ז״ל בתרס״ה הביא דברי הר״ן ז״ל בשם הרא״ה ריש ביצה ד׳ א׳ הפריש ז׳ אתרוגים כ״א אוכל למחר ולא אמרינן איתקצי ביה״ש דכהתנה דמי וכתב המ״א תרס״ה אות ג׳ ולפי מש״ל א״צ לזה אלא למ״ד לאלתר עכ״ל הלא ידוע גודל מעלת אדונינו אשר מ״א בעוזרו והשיג על הב״י כי הר״ן כתב שם ואע״ג דמצוה קי״ל טפ״י דלאלת״ר כו׳ היינו לרב ביצה למ״ד ב׳ משא״כ לרב אסי דהלכתא כוותיה אין קושיא דלשעבר לא אמרי׳ כמ״ש באות א׳ אף במצוה אלא משום הא לא איריא דר״ן לשיטתיה דסובר מצוה חמיר טפי כמ״ש שם בריש ביצה הביאו הב״י בתרס״ז ותירוצו דלולב מש״ה בשמיני בא״י ובח״ל בתשיעי שרי דביה״ש שביעי מדרבנן והשתא דפריש זיי״ן אתרוגים אמאי אוכלו ביום שני למחר והא יום ראשון דאורייתא הוא בזמן הזה א״כ ביה״ש יום ראשון מוקצה הוא אי לא נטל שחרית היה צריך ליטול ביה״ש ודמי לסוכה ולכך הוצרך לומר דהוה כאילו התנה. והמ״א לא השיג עליו אלא כתב דלהלכה א״צ לזה שהר״ן דמוקצה לשעבר במצוה נמי לא אמרינן והנך רואה דמדהביא הב״י זה ספוקי מסתפקא ליה אי אמרינן במצוה מוקצה דלשעבר עמ״ש באות כ״ב:

כא באופן דנקטינן מהני מילי מעלייתא אי מוקצה דמצוה חמור או לאו במחלוקת שנויה בין תוספות ורא״ש ור״ן ומיהו הנ״מ ביניהם יש לעיין דלכאורה דרבנן גם הר״ן מודה וד״ת הרא״ש מודה הואיל ואי מתרמי צריך לעשות והבן זה ואגב גררא למדנו מכאן דביה״ש יום א׳ וב׳ לדידן צריך ליטול הלולב ומיהו ביום א׳ יראה בברכה וביום ב׳ בלא ברכה עיין סי׳ תרנ״ג ועיין סימן ת״ר בט״ז בשו״ת בעוד היום גדול והנה אם היה ביה״ש ושבת י״ל לר״מ כל ספק מדרבנן א״כ אין לתקוע דשבת שבות ושוא״ת עדיף ולמ״ד ספק מ״ה א״כ יתקע ביה״ש דתורה דחיא שבות לט״ז ומיהו לדידן לא אד״ו ר״ה ועל כרחך ה״ו ויום שני דרבנן ואע״ג דאין לזלזלו מ״מ כה״ג שוא״ת עדיף ואי״ה בפריי יבואר. שוב ראיתי שזה ליתא דכל דבר משום שבות לא גזרו ביה״ש היכא דאיכא מצוה (אפילו דרבנן כמו ההולך להקביל פני רבו או הפסד ממון) א״כ אפילו חל ה״ו ר״ה וסוכות ובא להם לולב ביה״ש ביום ו׳ יטלו בלא ברכה כי שלא ליטול לולב ושופר בשבת גזירה הוא ואף שאין מדמין שבותין להדדי עיין א״ח שמ״ג ושאר דוכתי כי שבות פחות מד״א וקנה רך גזרו מ״מ כאן יראה כמ״ש ואי״ה אבאר בפריי עמ״א תרכ״ג ד׳ ושמ״ב מוכח מ״ש ב״ה נמי שדי שבות:

כב עוד אשוב אל מ״ש למעלה בין הר״ן ותוס׳ ורא״ש לכאורה אין נ״מ ומ״מ הא למדנו דלתוס׳ ורא״ש אין חילוק בין מצוה לאיסור ובמצוה נמי לא אמרינן מוקצה לשעבר כ״א בסוכה דאי מתרמי סעודה כו׳ אבל הר״ן סובר כי מוקצה מחמת מצוה בד״ת אמרינן ביה מוקצה לשעבר אף שעשה המצוה כבר מ״מ אי לא היה עושה היה מחויב לעשות ביה״ש כה״ג מוקצה דמצוה חמיר טפי ואמרינן מוקצה לשעבר ובאיסור לא אמרינן לשעבר וזה דעת רש״י סוכה מ״ו ב׳ שפירש דלוי סובר בשמיני אסור משום מוקצה לשעבר דלא כתוס׳ וביצה דף מ׳ לרב דפריך מ״ט משום דבאיסור סבירא לתלמודא דלא אמרינן לכ״ע מוקצה לשעבר ומ״מ יש נ״מ לקולא לר״ן אתרוג בשמיני מותר ל״ד שמיני ה״ה ביה״ש של שביעי (זמן ביה״ש ידוע לערך רביעי שעה י״ג מנוטין וחצי עא״ח רס״א) לא איתקצי לבין השמשות של שביעי דלא ראוי בין השמשות לנטילת לולב דספק דרבנן קולא וכיון שכן לא הוקצה למצותו ביה״ש שביעי, אבל לרא״ש ותוספת ביה״ש אסור איתקצי לכולי יומא של שביעי אף ביה״ש ואפ״ה בשמיני מותר דלשעבר לא אמרינן מוקצה אף במצוה זולת סוכה ולדידן בתשיעי כן כדאמרן והוי יודע ביום א׳ הפריש זיי״ן אתרוגים למחר אוכלו או בלילה ולא ביה״ש דיום א׳ תורה והוקצה ביה״ש אף להר״ן ז״ל (דמה״ט הוצרך בריש ביצה לומר דהוה כהתנה) וביום שני לדידן חדא דיום שני כל החומרות של יום א׳ יש לו כמבואר כ״פ בט״ז ובמ״א ובשאר פוסקים ועוד דהר״ן ז״ל הקשה איך מותר בשמיני הא ביה״ש שביעי הוקצה מטעם דהוקצה ביה״ש של ששי ותי׳ בי״ט ושבת שייך הכנה מיום חול לא בחול והיינו בשביעי משא״כ יום ב׳ לדידן די״ט הוא תו איתקצי ביה״ש איתקצי לכולי יומא אף ביה״ש של יום ב׳ ומיהו למ״ש הר״ן ריש ביצה בשם הרא״ה ז״ל מבואר דאף ביה״ש יום א׳ אסור דהוקצה כל היום וביום ב׳ שרי דתנאי הוא ומהני ליום ב׳ ולפ״ז אתרוג של יום שני תנאי הוא ומותר ביה״ש כדאמרן אם לא דחומרות יום א׳ שייכים ביום ב׳ ג״כ לדידן. ואי״ה יבואר בפריי:

כג עיין בא״ח סימן רע״ט סעיף ד׳ דמהני תנאי במוקצה אם התנה לאחר שכבה דמהני בשם הר״ן ורמב״ן בשם הירושלמי ורשב״א וה״ה זיי״ן אתרוגים מהני תנאי כתי׳ הרא״ה ז״ל ועמ״א שם ובסימן תקי״ח בסוכה רעועה. ובי״ט א״ב כתבנו לעיל ובשמיני דשרי בא״י וה״ה לדידן בתשיעי כתב הר״ן בסוכה דלא שייך הוקצה למצותו ואע״ג ביה״ש זיי״ן וח׳ הוקצה מכח דאיתקצי לחצי יומא איתקצי לכולא יומא בי״ט וא״כ לדידן דאסור בשמיני אף ביה״ש ה״ה בתשיעי הו״ל דשמיני גופא אין ראוי לאסור אי לאו שלא ישמע לישב בסוכה כמ״ש הר״ן ז״ל שם בתשיעי לא שייך זה ואי״ה בפריי יבואר עוד:

כד מוקצה שיבש מבואר בש״ע א״ח ש״י סעיף ד׳ וביצה ה׳ ב׳ מוקצה שיבש ביה״ש ולא ידעו בעלים והנה י״ל דוקא יבש דבעלים הקצוהו רק לייבש ואדעתא דהכי העלהו לגל ועומד ומצפה מתי יתייבש כמ״ש רש״י ביצה כ״ו ב׳ ד״ה מותר דכי אסקיה כו׳ בשם שאלתות דר׳ אחאי יע״ש משמע הא שאר מוקצה כמו הניח מעות על המטה אדעתא שיהיה שם וביה״ש נפל משם או גדולה מזו במוקצה מחמת מיאוס ועבר המיאוס או איסור ולא היה ששים בעי״ט וביה״ש ניתוסף בשוגג ולא ידעו הבעלים י״ל דאסור ובירושלמי פ״א דביצה סוף הלכה ג׳ מבואר דמוקצה שיבש אסור וקיי״ל כבבלי מ״מ כה״ג י״ל דכ״ע אסור. ואמנם בירושלמי זה לשונו ר׳ זעירא בעי קמיה קערה שחקקה קוף מה ר׳ יוסי בר בון אמר איתפלגון ר׳ זעירא ורב המנונא ח״א אסור כמוקצה שיבש ולא ידע בו וח״א מותר כטבל שתקנו שוגג. והמפרש פירש חקקה קוף אפ״ה בלע״ז ובי״ט כו׳ הנה בי״ט אין לו ביאור דוודאי נכרי שחקק בבקעה בשבת ויו״ט אסור משום נולד ולית מאן דמתיר כלל ומהיכי תיתי למיבעי זה אלא חקקה ביה״ש ודמי למוקצה שיבש ביה״ש וח״א אסור במוקצה שיבש סובר שאסור וח״א מותר א״כ למאן דמתיר משמע באפשר שסובר מוקצה שיבש ולא ידע בו נמי שרי וה״ה זה אף דלא היה יושב ומצפה אלא דאדרבה משמע כ״ע סוברים בירושלמי מוקצה שיבש אסור ומאן דמתיר כטבל כו׳ וא״י לפרש טעמיה דהרי הוא כטבל וכי מה ענין חקקה קוף לטבל דאפילו תיקנו בי״ט שרי מטעמא דאיסור דרבנן ואיסורא הוא דרביע עליה לא מחמת עצמה לביצת היוצר שלא היה ראוי כלום ומחוסר תיקון בגופו ומלאכה ד״ת ודאי בי״ט ושבת גופא הוה נולד ולית מאן דמתיר למ״ד דמוקצה ונולד אסור:

כה הא דאמרינן ביצה כ״ז א׳ גמרו בידי אדם אין מוקצה צריך להתבונן בו. ועיין א״ח שכ״ה סעיף ד׳ עכו״ם שאפה פת יע״ש ובמ״א אות יו״ד יע״ש ואות י״ב והנה דעת רש״ל דוקא התחיל מעי״ט וגמרו בידי אדם הוא דשרי הא התחיל בי״ט לא ובזה א״ש עכו״ם שצד דגים או ליקט פירות דאסורין לישראל מטעם מוקצה כמו שמוכיח הסוגיא ביצה כ״ד ב׳ עכו״ם כו׳ במחובר אסור מטעם מוקצה כפירש״י ז״ל שם מדמסמיך ליה לספק מוכן וכמ״ש התוס׳ ריש ביצה ג׳ א׳ יע״ש ומה יועיל טעם שמא יעלה ויתלוש הא בביאור אמרו משום מוקן וכדכתיבנא ויש לעיין במ״ש המ״א אות י״ב. ועוד דגים בצידה יראה דאין שייך זה כנראה מתו׳ ג׳ א׳ יע״ש ועב״י שכ״ה: והנה ברנ״ב ס״ד מסיק רמ״א בעכו״ם שעושה מנעלים למכור מותר ליקח היינו בשבת אע״ג דהוי נולד כמ״ש מ״א אות יו״ד אלמא אף נולד שרי כל שגמרו בידי אדם ומ״מ כאן בשכ״ה כתב מ״א ויש מתירין דוקא לצורך מצוה וא״כ ה״ה מנעלים נמי כל שא״צ בו אסור ועוד אם ספק שמא התחיל בשבת וי״ט גופא אפשר לאסור כדעת יש״ש יע״ש: ועיין מ״א בהא אם הקצה לשעתו שעה א׳ בשם התוספות. וכעת עדיין לא נתקררה דעתי בזה:

כו וראיתי להט״ז ש״י אות ד׳ העתיק דברי הב״י בשם א״ח תמרים שנתן מים מבע״י ובשבת ראוים דשרי בשבת וכ״כ א״ר אות ה׳ והנה בבב״י לא כתב בשם א״ח אלא בשם הכלבו סימן נ״ח דטעמא דהוי גמרו בידי אדם אם שהו כפי הצורך (ופירושו עד״מ שידוע אם יעמדו המים עם הגפנים או התמרים מעל״ע יקלטו טעם היין הוי כגמרו בידי אדם) והב״י הקשה עליו דאין מוקצה לר״ש אלא גרוגרות וצמוקים ועוד דאין זה גמרו בידי אדם עכ״ל והנה בשבת מ״ה א׳ אמר כן אין מוקצה אלא גרוגרות וצמוקים ופי׳ בו הב״י דאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזי עיין סימן ש״י ס״ב וכ״כ הרי״ף ורמב״ם ורא״ש וא״כ תמרים וענבים שנותנים עליהם מים ונקלטו המים טעם יין בשבת לא דחינהו בידים הוי ואף שכתב רש״י ביצה כ״ד ב׳ מחובר הוי דחינהו בידים לא דמי לכאן וכדכתיבנא ושפיר כתב הב״י דבשבת דקיי״ל כר״ש רק גרוגרות וצמוקים זה שרי ולפ״ז בי״ט דאין אסור זה כגמרו בידי אדם דלאו כל העתים שוות ואין כל הפירות שווין ומי יודע אם יהיו המים ראוים בשבת ואסורים לשתות והט״ז העתיק סתם דשרי י״ל בשבת אבל הא״ר כתב דהוי גמרו בידי אדם והא הב״י חולק עליו כדאמרן ולא ידעתי למה עשה האדון ז״ל ככה והלא ידוע דרכו הטוב תמיד ואי״ה בפריי יבואר זה וכאן אין להאריך:

כז ומה שחקרנו בספק מוכן אם יש בו איזה חילוק הנה מה שיפול לב האדם על זה הוא זה אם יש לחלק בין ספק בעיא מפלוגתא ובין ספק דגוף המעשה. הנה קיי״ל בסימן ש״י ס״ג אין מוקצה לחצי שבת ובב״י בשם רא״ש תרי לישני ביצה כ״ו ב׳ ובשל סופרים אחר המיקל ובאר סגולה ו׳ ציין ונפשטה הבעיא וא״י למה כתב האדון כן ועיין ברע״ט בב״י בשם תשובת הרשב״א ז״ל דאין מוקצה לחצי שבת בדרבנן לקולא ועוד ברייתא ושוין שנולד ומומו עמו דייקי הכי דדיחויא הוא דמשני ביתבי דייני התם (ואפשר זה כוונת הבאר הגולה) ובסוף ביצה מדבריות ובייתות הביא הרא״ש ז״ל בשם בה״ג מוקצה דרבנן ואיכא תרי לישני אי הוי כגרוגרות או לאו עבדינן לקולא (בה״ג לשיטתיה דבי״ט פסק כר״ש ולא הזכיר תרי לישני לקולא כי אמר רבותא אפי׳ שקיל לישנא דאוסר ולישנא דמתיר אפ״ה לקולא) אלמא אפילו בדשיל״מ בעיא דלא איפשטא ופלוגתא דרבוותא קיל מספק גוף המעשה ויש לעיין בזה דבכ״מ משמע בעיא ופלוגתא חמור מגוף המעשה. ובט״ז ראיתי כמדומה להיפך וכעת לא מצאתיו מקומו ואמנם אתה רואה שכל הפוסקים סוברים כן דבעיא ופלוגתא בדשיל״מ שרי לקולא בספק דרבנן ובי״ד ק״ב בסופו ובמ״א ה״פ תמ״ז יע״ש דחמ״פ לא מיקרי דשיל״מ דלא יהיה ספק פלוגתא בדרבנן להקל: וס״ס עי״ד ק״י ובש״ך אות נ״ז ובא״ח תנ״ז ובמ״א אות ד׳ בתקי״ג אות ד׳ ולפי דבריו שם י״ל בי״ט לאחר שבת אסור ס״ס דהוי ד״ת ומתצ״ז שכתב ספק מוכן בי״ט שני שרי עי״ד ק״י דס״ס אסור ג״כ י״ל לחלק בין ספק תורה לספק מוכן דרבנן ואי״ה בפריי יבואר:

כח וממה שכתב המ״א בתקי״ג אות י״ג בשם היש״ש דלא הולכין בתר רובא בדשיל״מ א״כ משמע כ״ש בס״ס דלא עדיף כרובא (רשב״א בתשובה ת״א צידד דעדיף ואנן קיי״ל דלא עדיף מרוב עכ״פ) א״כ י״ל פשיטא דס״ס לא מהני וכ״ד המ״א בתצ״ז יש״ש ולהמחבר בתצ״ז דס״ס מהני י״ל ה״ה וכ״ש רוב: והוי יודע בט׳ קופות ביצים שנולדו בחול וקופה א׳ שנולדו בי״ט אחר שבת וכדומה ופירש א׳ מהם י״ל רובא דאיתא לקמן כ״ע מודים דהולכין בו אחר הרוב אפילו בדשיל״מ דעדיף טובא מרובא דליתא קמן. שהרי אתה רואה כן והרשב״א סובר ס״ס עדיף כרוב עכ״פ וס״ס לא מהני בטומאה כמבואר בטהרות כל ס״ס ברה״י טמא ובתוספתא תנן תשעה צפרדעים ושרץ א׳ ביניהם פירש ברה״י טהור הביאה הר״מ ז״ל להלכה בה׳ אבות הטומאה אלמא ע״כ רובא דאיתא קמן חשוב טובא וה״ה בדשיל״מ י״ל כה״ג להתיר לכ״ע ובהיות שבס׳ ג״ו הארכתי בעניני רובא אי״ה בספר שושנת העמקים אראה להאריך עוד בענינים אלו וכאן אין להאריך:

כט וכמה מיני נולד יש הנה כפי הנראה שלשה המה א׳ נולד גמור הוא מיא בעיבא מיבלע בליע הובא בתוספות ביצה ב׳ ד״ה קא ס״ד ושם נפרשו כולה כי מיא בעיבא אפילו ר״ש מודה דאסור בשבת ויום טוב. וביצה היא מדריגה שנייה שישנה בעולם במעי התרנגולת ובה שייך פלוגתא דר״י ור״ש בנולד. ומסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים היא המדריגה שלישית וקיל מביצה דהכלי בעולם אלא מאתמול היה עומד להשתמש בו ועכשיו עומד להסקה וכדומה ואפ״ה סובר ר״י דאסור באופן שב׳ חלוקות אחרונות היינו פלוגתייהו דר״י ור״ש בשבת וי״ט וחלוקה א׳ אף ר״ש מודה דאסור: והנה בקמ״ג בשבת ב׳ ר׳ יהודה אומר אם לאוכלין היוצא מותר עיין א״ח ש״כ ס״ד ותק״ה ס״א ואמאי הא נולד הוא מעיקרא אוכלא והשתא משקה וכ״ת אי בעי אכיל לאשכול כמ״ש התוס׳ ג׳ א׳ אוכלא דאפרת י״ל התם אוכל ואוכל רק בלוע בתרנגולת ולכך בתרנגולת לאכילה לא חשיב נולד משא״כ אוכל ומשקה אם לא הא דאמר לאוכלין היוצא מותר משקה סבא לאוכל מיירי הא לשתית כן אסור וצ״ע שלא מצאתיו כעת בזה להפוסקים: ועיין בא״ח ש״ך ס״ח וס״ט לר״ת לא קיי״ל כר״ח אפילו לאכול אסור א״כ ר׳ יהודה אמאי אמר דלאוכלין היוצא מותר ועט״ז שם אות ג׳ משמע דלכתחילה אסור ליתן ענבים ביין בשבת להתבקע ומ״א אות ה׳ משמע אפילו לכתחלה שרי ואין כאן מבטלין איסור לכתחלה דכיון דעדיין שרי דאי בעי אכל כל ענבים כך אין זה מבטל איסור לכתחילה. ועי״ד בצ״ט לענין ליתן חלב במים ע״מ ליתן לבשר אסור ל״ד לכאן ועוד דאין בעולם איסור בפ״ע דמה״ט שייך בזה ביטול אע״ג דבר שיל״מ הוא עיין א״ח ש״ך ס״ב ואי״ה אראה לבאר זה וכאן אין להאריך:

ל ועיין בר״מ ז״ל פ״ט מהלכות טומאת אוכלין ה״ב פסק משקין מיפקד פקידי בזיתים וענבים מפסחים ל״ד ב׳ יע״ש ויש לעיין בשאר פירות אי בליעי או פקידי לענין טומאה ויראה דמיבלע ומ״מ הנך רואה בי״ט דרב חסדא דאמר שבת קמ״ה ב׳ סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה ולא לקערה ומבואר בא״ח תק״ח תק״ה ס״א אלמא אפילו ענבים דמיפקד יפה הוי נולד ואסור לקערה ואוכלין מותר דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי וא״כ קשיא ההיא דר׳ יהודה לאוכלין היוצא מותר ולר״ח לית הלכתא כרב חסדא כדכתיבנא לעיל:

הפרק הב׳ אי מוקצה ונולד דרבנן או דאורייתא:

א הנה בפסחים מ״ז ב׳ רצה רבה לומר מוקצה ד״ת והדר ביה ודרבנן הוא ורש״י ריש ביצה ב׳ ב׳ דנראה מדבריו דמוקצה ד״ת הקשה בעל המאור יע״ש.. וגם נולד דרבנן הוא. ואמנם יש נולד ד״ת מבואר הביצה שנולדה בי״ט אחר שבת או להיפך שזה מן התורה היא דכל ביצה דמתיילדא האידנא מאתמול גמרה לה ושאר הנולדים הכל מדרבנן כמו ביצה שנולדה בשבת וי״ט ביום א׳ נמי דרבנן עיין ר״ן בסוגיא דנולדה בזה אסורה בזה יע״ש ובמ״א ה׳ י״ט:

ב ודע דביצה ביו״ט אחר שבת ד״ת יראה אף בספנא מארעא וערא״ש ביצה ב׳ ו׳ דלידת ביצה הכנה דראוי לגדל אפרוחים ובריש ביצה ב׳ ב׳ על קושיית ר״א תי׳ הרא״ש כעין זה כיון דלא יצא לאויר העולם לא נגמרה לגדל אפרוחים א״כ י״ל דגם ספנא מארעא דאף שיצא לאויר העולם אין מגדל אפרוחים אבל כתב עוד תי׳ דבמעי אמה אין טוב כ״כ לאכילה ה״ה ספנא מארעא הו״ל הכנת שבת והוי ד״ת וכ״נ מסתימת הפוסקים ועמ״א תקי״ד ד׳ בתערובת להמחבר ספק א׳ בגופו וב׳ ע״י תערובות ד״ת אסור מדרבנן הוי ס״ס ושרי יע״ש:

ג ודבר פשוט בהכה תרנגולת והפילה ביצה ולא נגמרה עי״ד פ״ו ס״ז דמותרת ה״ה דל״ש הכנה כה״ג:

ד והוי יודע אע״ג דנולד חמור ממוקצה עסי׳ תצ״ה בטור וכל אלו מדרבנן חוץ מהכנה טבעיית ד״ת ומ״מ ג״כ שרי בנגיעה כמו מוקצה עסי׳ תקי״ג ועסי׳ ש״י ס״ו וש״ח סמ״ב דווקא לצורך דבר המותר לא צורך המוקצה ובס״ח ס״ג מותר ליגע בתנור שאש דולק אלמא לצורך האדם נמי שרי ועמ״א תקי״ג ב׳ ומותר לסמוך ידיו בתנור הקבוע לפני העמוד וא״י ליגע בתנור שאש דולק מה איסור יש במלאכתו לאיסור לצורך גופו אף טלטול שרי וי״ל:

ה טלטול מהצד שרי במוקצה יראה ה״ה נולד עסי׳ ש״ח סכ״ז במ״א ח״י ובמ״א מ״ט בעצמות יע״ש. ועסי׳ תנ״ח סט״ו אם שחט מתירין לכסות באפר שהוסק בי״ט משום מצות כיסוי והא אפשר לקיים שניהם טלטול מהצד לכסות בקתא של סכין וי״ל בא״א בכך. וליקח אפר מוקצה על קיסם הראוי להדלקה עסי׳ ש״ח סכ״ז מנער הטבלא הא לטלטל כך לא דהוי בסיס אע״ג דלא היה ביה״ש ועמ״א בשי״א ואכן ע״ג חבית א״ע כשאפשר בכך יעשה כן ולא יטלטל להדיא ואי״ה יבואר:

ו ויש נולד דלר״ש נמי אסור עתוס׳ ביצה ב׳ א׳ יין בענבים כתבנו לעיל די״ל מפקד פקידי:

הפרק הג׳ בביאור מגו דאיתקצי ביה״ש ואי יש מוקצה לח״ש ויום טוב ומוקצה לשעבר:

א הנה מיגו דאיתקצי ביה״ש אסור ואף שסר אח״כ המוקצה ה״ה בסיס כה״ג עסי׳ ש״י ס״ו ולעיל חקרנו אי דווקא כל ביה״ש ואין מוקצה לח״ש וי״ט כשסר המוקצה ועט״ז ש״י אות ג׳ ובי״ד רס״ו בהג״ה ועמ״א בשל״א ה׳ ובתרנ״א כ״א הניח בצ״ע ולמ״ש בשל״א א״ש:

ב והנה באתרוג בתרס״ה הוקצה לכל זיי״ן נמי מיגו דאיתקצי ביה״ש ומיהו ביום חול עיין ר״ן סוף לולב וערבה לא אמרינן מיגו דאיתקצי ביה״ש ומדברי התוס׳ ורא״ש אין הכרע די״ל דלא אמרינן מוקצה לשעבר ומ״מ יראה דכ״ע מודים להר״ן דווקא שבת וי״ט דבעי הזמנה איתקצי ביה״ש מוקצה לכל היום לא בחול בהקצה למצותו ואתרוג בשביעי שאסור כל היום דראוי ליטול כל היום כמ״ש הר״ן ז״ל יע״ש:

ןעיין תרנ״ח דאסור לטלטל הלולב בשבת ובט״ז ג׳ לצורך גופו שרי וקשה הוקצה למצוה אסור וי״ל בחל יום א׳ בשבת לא הוקהם ביה״ש כו׳ וכשחל יום א׳ בחול כיון דהוקצה ביה״ש יום א׳ עסי׳ תרס״ה בט״ז א׳ הוקצה לכל ז׳ אף בשבת ועמ״א תרנ״ג בהדס ובפנים כתבנו מזה ואולי לשיטתם ועסי׳תקפ״ח במ״א בשופר יע״ש ועט״ז תרס״ה לחלק בין הזמין סוכה ולא ישב בה יע״ש:

סליק