פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם עד:א

כתב עמ״א הנה בעיא דירושלמי י״ל בפשיטות לענין גילוי ערוה. דאסור אפי׳ עיניו ולבו אין רואות כמ״ש באורך בט״ז מיבעיא ליה אי מגדול קטן דומה לחלוק ולא הוי גילוי ערוה וכשמוציא ראשו ואין רואה שרי ולבו חוצץ בטליתו כו׳ ובש״ס דילן בסוכה י׳ בית לא הוי כחלוק וכילה שאין גבוה י׳ הוי כחלוק ומוציא ראשו וקורא כמו בחלוק עיניו ג״כ אין רואות וי״ל הפסיק בזרועותיו או כדומה ועיניו רואות ואמנם ממ״ש רש״י בסוכה אהל לא חשיב הפסק ושדי ראשו בתר רובו משמע גילוי ערוה אין לחוש רק מטעם עיניו רואות כב״ח הביאותיו בט״ז באורך גם משמע דעוצם עיניו לא מהני דאל״כ למה אסיר בבית כ״ז שאין מסתכל וזה דלא כהמחבר י״ל דפסק כהר״מ בפ״נ מק״ש הט״ז וי״ז דהחזרת פנים לחלק בלא גופו מהני וה״ה ערותו ועוצם נמי ש״ד וגמרא דסוכה מפרש לענין גילוי ערוה וכן ההיא דירושלמי (עיין ר״מ אסור לקרות נגד ערוה חבירו וכש״ס שאסור כו׳ כך נגד ערות עצמו דפשטא דקרא ולא יראה בך מוקמינן בשבת ק״נ א׳ בערות חבירו ומינה מה חבירו די בהחזרה ה״ה ערותו. ומ״ש בהגמ״י ע׳ פירש״י א״י דהא פסק דלבו רואה אסור). ובזה צדק הדרישה ז״ל בי״ד רי״ש מעשה דר״ת (הובא בס״ב דהניח בגד למטה מלבו ובגלוי ערוה דבכלי היה יושב והיינו כגמרא סוכה מגדול וכילה כחלוק חשיב וכרי״ו ובלבד שלא יהא לבו רואה דלא עדיף מכתונת ואני העני תמה על מ״ש הט״ז בי״ד ריש מסוכה ומתוס׳ שם דמה ראיה מלבו כו׳ וכאמור ועמ״ש באות בגד״ה בזה אי״ה:

ומ״ש המ״א לענין צואה הנה צ״ע דל״מ אם רובו בתוך החדר והיה מחנך בעינן (משא״כ ערוה לא בעינן והיה מחנך דא״צ ד״א רק בראיה תליא ואפי׳ מיעוטו צ״ע דכל עצמותי תאמרנה. גם מ״ש ראשו תוך חדר שיש צואה אסור זה אפי׳ לרא״ש בע״ט ס״ב בעינן מחנך קדוש ודיבור היוצא מפה בעינן מחנך קדוש דאלו להרשב״א שם אפי׳ אצל הפתח נמי אסור כיון שרואה דלא יראה קאי אצואה נמי לדידיה ובעוצם אין חילוק בין רא״ש לרשב״א:

ערות חבירו עמ״א. הנה הב״ח אסברה לן שעומדים שניהם במים (עד צוארו) וערותו מכוסה בבגד והאדון ז״ל פירש בישינים בטלית אחד רחוקים ואין נוגעים ולבו רואה ערות חבירו וערותו מכוסה בבגד וראשו חוץ לחלוק. וסיבת זה דאזלי לשיטתם בע״ה ס״ו במ״א ט׳ אבל להמחבר שם דעוצם די א״צ לציוריה והר״ב מדשתיק שם אודויי אודי ליה: