פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם ע:ו

היה עמ״א והם דברים פשוטים כי בב״י כתב ב׳ תירוצים א׳ דהר״מ סובר דלמסקנא אין חילוק בין ק״ש ד״ת לתפלה דרבנן ובק״ש נמי להלך אין פוסק (ואע״ג מדברי תורה פוסק לק״ש דהיכא דאפשר לקיים תורה ומ״ע דק״ש שפיר טפי) ותי׳ ב׳ דהר״ם מיירי בהתחיל בהיתר אין פוסק לק״ש וכעין תירוץ הב״ח. והנה בש״ע שהביא ב׳ דיעות ע״כ כתירוץ א׳ ובאיסור דאי התחיל בהיתר הא ברל״ה פסק המחבר לד״ת פוסק בהתחיל באיסור ומינה בהיתר אין פוסק (ובתפלה אף באיסור אין פוסק) וא״כ למה הביא כאן ב׳ דיעות (ואף די״ל דשם כתב באיסור ודאי פוסק ובהיתר יש ב׳ דיעות ולא מצינו שיחלוק הר״א ז״ל בהתחיל בהיתר) אלא באיסור ושאני כאן דאין מצוי בשחרית וברל״ה בק״ש ערבית מצוי ופוסק. ובזה מוכח דאף לתפלת שחרית אע״ג דאיכא אסמכתא דלא תאכלו על הדם אין פוסק וז״ש הטור בפ״ט משם הר״מ ז״ל דאל״כ פוסק בהכרח לק״ש לסמוך גאולה כו׳ ולדינא הסכים לב״ח ובאיסור פוסק אף בשחרית ובהיתר אין פוסק ואי״ה בסימן פ״ט ורל״ה ותל״א אבאר זה גם מ״ש ברל״ה דמפסיק וקורא בלא ברכות ואלו בעוסק בתורה ומפסיק קורא בברכותיה יבואר אי״ה ברל״ה וכאן אין להאריך. ולי העני יש בכאן קושיא א׳ אציגה פה:

קשיא לי מה החרדה הזו אשר הקשו על הר״מ ז׳מל דכיון דהר״מ ז״ל פסק בפ״ב מק״ש הי\ג דספק קרא חוזר וקורא עם ברכות ועיקר הסכמה דפסוק א׳ ר״ת ואפ״ה חוזר וקורא כולה ה״ה הברכות כמ״ש הכ״מ בשם הרשב״א בתשובה ש״ך א״כ אה״נ דיש חילוק בין ד״ת לרבנן וק״ש נמי דרבנן ופסוק א׳ אה״נ דמפסיק מכ״ש דת״ת דרבים ועוסק בצ״צ כמ״ש המ״א אות ה׳. והא דתורתו אומנתו דמפסיק לק״ש ולא לתפלה המבואר בשבת י״א אע״ג דלהר״מ תפלה ד״ת (עסי׳ ק״ו) וק״ש דרבנן חוץ פסוק א׳ מ״מ יש קמ״ש ותפלה מיירי שהתפלל פ״א במעל״ע. הן אמת שי״ל הא דמפסיק לפסוק ראשון בדליכא שהות כההיא דר״י הנשיא (עב״י) וכן מ״ש המ״א באות ה׳ בצ״צ נמי בדליכא שהות הא ביש שהות אף לפסוק א׳ אין פוסק וכ״מ בס״ס ק״ו בהג״ה ביש שהות אין פוסק כלל יע״ש אלא מסידור לשון הר״מ ז״ל בפ״ב מק״ש סידר תחלה היה עוסק בתורה ואח״כ צ״צ באמצע ואח״כ דין ואכילה ובאמת אין שוין דצ״צ אפילו ליכא שהות אין פוסק כת״ת דרבים גם הוא מירושלמי או מגמרא שבת י״א ותורה ודין ואכיל׳ היא במשנה אלא לומר דפסוק א׳ כולם שוין דפוסק וכ״מ קצת בב״י כאן ואי״ה בסימן ק״ו בהג״ה במ״ש הר״ב ביש שהות אין פוסק כלל בין לק״ש ותפלה אאריך שם אי״ה ועא״ר כאן אות ה׳ ואות ב׳ בזה, גם דברי הלבוש דכאן יבואר אי״ה בסימן ק״ו ואמנם מה שנתחכם הלבוש וכתב בס״ד סתם בצ״צ והשמיט והגיע דשם אפי׳ באיסור וכמ״ש בט״ז ובס״ה בדין כתב הגיע זמן ק״ש ובתי׳ השני של ב״י ועא״ר ה׳ :