פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם ע:ב

ג׳ ימים עמ״א. הוא ממה שעשה כלומר יע״ש ומ״ש ואם רצה להחמיר כו׳ וכתב הרב״י כו׳ האדון ז״ל דיבר בקצרה כדרכו הטוב והם ארוכים כי הב״י כתב פעם פלוגתת הרא״ש עם הרי״ף ור״מ הוא דרא״ש פוסק כרב שישא והם פסקו כרבי יוחנן מוחלפת ובזמן הזה אף הרא״ש מודה דקורא (עב״י וברכות ט״ז ב׳ ותוס׳ ד״ה רב שישא) והנך רואה דפליגי בזמן הזה כי לרא״ש דפסק כרב שישא ודכ״ע (ת״ק ורשב״ג) חיישינן ליוהרא א״כ אדרבה בזה״ז מחויב לקרות דאל״כ הוי יוהרא ולרי״ף ור״מ דפסקי מוחלפת ודכ״ע (רא״ש ורי״ף ור״מ) סברי הלכה כרשב״ג (עכ״פ במשנתינו) ורשב״ג כאן ובט״ב לא חייש ליוהרא א״כ בזה״ז אם רצה אין קורא וליכא חילוק כלל בין זמן התלמוד להשתא וא״כ בש״ע דמחלק גם כתב פטור וקורא משמע חיוב זה רק כרא״ש ואיך שביק ב׳ עמודים אשר הבית נשען אשלשה משא״כ להב״ח דכ״ע (הרי״ף ור״מ ורא״ש) פוסקים כרב שישא ודכ״ע (ת״ק ורשב״ג) חיישינן ליוהרא רק הרא״ש פוסק כרשב״ג ורי״ף ור״מ כת״ק (וא״ש פ״ה דתענית הלכה י׳ בר״מ ז״ל דמשמע כ״א אין רשאי להחמיר זולת ת״ח כת״ק התם והכא עלח״מ שם וב״ח כאן) וא״כ לכ״ע (רי״ף ור״מ ורא״ש) חיישינן ליוהרא אתיא פסק הש״ע שפיר דהשתא חיובא לכ״ע לקרות דאל״כ מיחזי כיוהרא :