פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם סג:ב

מי עמ״א המעיין ביש״ש שם משמע דאפי׳ בינו לבין עצמו כל שיש יוהרא (מצינו יוהרא אף בפ״ע) מנדין אותו שהרי ר״י בן קנוסא לא ראה אותם לרבי ור״ח והיינו בדבר שפשט היתרו בכל ישראל ולש״ש אין מנדין אפי׳ בפני רבים ולפני רבו אפי׳ לש״ש מנדין נראה כחולק על רבו כו׳ אלא דהמ״א לא סבר לה בהא כיש״ש דמלת לפנינו שם היינו שר״י בן קנוסא ראה אנשים אבל לא הכירום אם הם רבותיו הא בינו לבין עצמו ואחד רואה אותו עושה כן אפי׳ חשש יוהרא אין מנדין וא״ר אות א׳ העתיק בסתם יע״ש. והנה כ״ז ביחיד נגד רבים לש״ש אין מנדין ולא מיקרי עבריין משא״כ ב״ש וב״ה עשו חיזוק ואמרו דאסור להחמיר כב״ש אפי׳ לש״ש דרצו לקבוע הלכה כב״ש לולי ב״ק:

ודע דמש״ע עבריין ולא מיתה וסכנתי מפני כו׳ י״ל דמחמיר לא כב״ש אלא לעורר הכוונה וכדומה אפ״ה עבריין דעבר אדרבנן ברכות י״א א׳ בר״י וראב״ע בק״ש ערבית דראב״ע הטה וידע הלכה כב״ה רק לכוין יותר אפ״ה אמר ר״י פן יראו התלמידים ויקבעו כב״ש וכמ״ש הב״ח דבערבית עומד אסור לישב ופי׳ שמצותה מיושב אף מיושב כב״י או כב״ח ופרישה ביושב מצותה לישב עוד משא״כ לר״א שמצותה יותר מיושב ואף עומד בשחר מצוה לישב וכמ״ש הפר״ח ג״כ א״כ משמע ערבית רשאי לישב וז״א ומש״ה רק עבריין לא מיתה ומה שלא כתב המחבר דצריך לחזור ולקרות כנראה מתוס׳ ברכות י״א ד״ה תני כהר״ר שמעיה מסתימת הפוסקים משמע דא״צ לחזור ולקרות או להחמיר לאו כב״ש וא״כ עושה כב״ש אפשר שצריך לחזור ולקרות וצ״ע ועיין עט״ז וא״ר כתבו בזה וביוה״כ מצוה לעמוד. ילפמ״ש ערבית אסור לישב ויוה״כ אסור לעמוד כשיושב:

ואם עומד בשחרית אם מצוה לישב בד״מ והגמ״י פ״ב מק״ש אות ג׳ דמצוה יותר בישיבה וכ״כ הפר״ח מס״פ ג׳ שאכלו וכ״פ בש״ע קפ״ג ס״ט וי״ל בק״ש לא רצו בכך דא״כ אף ערבית יחמיר כך ואסור דנראה דעושה כב״ש ושם בהגמ״י מבואר קצת כמש״ל דרוצה להחמיר לא כב״ש אלא מפני שיכול לכוין יותר בעמידה אסור: