פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תרכט:ד

בחבלים עמ״א בלבוש צ״ע לי דמשמע פשתן נידק וניפץ מ״ה פסולה דמקבל טומאה בכרים וכסתות ובראב״ד פ״ה ה״ג משמע לטעם זה ג״כ דרבנן דכתב דלא גרע מבלאי כלים גם כתב חבלים פשתן שלא נידק ולא ניפץ דאין ניכר צורת הפשתן וצ״ל דכשעשה חבלים אע״פ שלא נידק וניפץ משתנה צורתן וכאילו אינו מג״ק (ואפשר דרך לשרותן כשעושה חבלים מפשתי העץ ומש״ה משתנה עב״ח בנשרה יע״ש) וסובר כי הר״מ ז״ל נקיט פשתי עץ שלא נידק כשר דעדיין עץ קולא ונידק פסולה דנשתנה כאילו אין מג״ק והט״ו נקטי כשירה דעץ בעלמא הוא לקולא דאין נותנין בכר וכסת וחבלים פשתן למה נקיט בנידוק פסולה מקודם שעשה חבלים ושוב לא הדר להכשירו אלא קמ״ל חבלים מפשתן שלא נידק ומדרבנן שאין צורתו עומדת ופשתן שנידק קמ״ל דפסולה מ״ה שראוי לקבל ע״י כר וכסת לשיטתיה. והר״מ ז״ל השמיט חבלים פשתן דסובר הכל טעם א׳ או דוקא חבלים מפשתן שנידק וניפץ. והמ״א ז״ל שכתב בציון חבלים פסולה שנשתנה צורתן מ״מ פ״ה (מהלכות סוכה ה״ג) והשמיט תיבת של פשתן גם לא כתב ב״י בשם המ״מ כדרכו תמיד לכאורה מבין אני ההדיוט איזה כוונה בדבריו דסובר כי חבלים מפשתן נידק וניפץ מיירי המחבר ול״ת פשתן לחוד מדרבנן דראוי ליתן בכר משא״כ חבלים קמ״ל דנשתנה צורתן ע״י נידוק כו׳ ולא כנראה לכאורה ממ״ש המ״מ והב״י שאין צורתן עומדת דמשמע בלא נידק רק שאבדו צורתן ע״י השריה והקליעה בחבלים והבן זה:

והוי יודע שרש״י בשבת ס״ד א׳ משמע חבלים שנטוו מקודם וקלען מקבלין טומאה דהוי כאריג וחבלים דטהורים בלא נטוו ומיהו זה בתולה בצואר בתו וכדומה ומהירושלמי דאמר אית תנא חבלים פסולה בפשתן ומיד מסככין בסיב ולא מוקי מסככין בלא נידק וניפץ ש״מ כלבוש וצ״ע: