פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תרה:ו

בני מעיהם עמ״א הנה בני מעיים י״ל טעם שנהנו מגזל ויש טעם על הגגות לרחם על עופות שיקחו ויאכלו ומרחמין עלינו עב״ח וט״ז ול״ת דוקא בני מעיים כמ״ש כאן אלא אף כבד וכליות בכלל וכ״ה בטור דלרחם על עופות והני לאו מאכל מעליא אוכליהן כו׳ ובגמרא חולין צ״ה ב׳ אתו עורבי שדו כבדא וכולייתא כו׳ י״ל עורבים מבית ישראל לקחו אבל בטור מביא ראיה רמי בר תמרי כו׳ חזא דשדו כבדא וכולייתא שקלינהו והוא בחולין ק״י א׳ ושם נאמר שדו כחלי ושם לענין דלא הוי אכלי כחלי יע״ש ובטור לכאורה הרכיב ב׳ מעשים אהדדי ההוא דצ״ה וק״י וצ״ע לכאורה טובא אם לא שגורס ברמי בר דיקולי דשדינהו אינשי כבד״י וכולייתא וכחלי ורמי בר תמרי שקלינהו במעלי יומא דכיפורי דרוב היתרא וראיה מק״י דרך להשליך גם כבד וכוליא. וכחלי אין ראוי להם דלא אכלי והשליכו הכל לעופות אבל מצ״ה אין ראיה דעורבים שדו י״ל עורבים לקחו מבית ישראל ואי דהוי קבוע דמסתמא היה עכו״ם א׳ דר ביניהם מ״מ כיון שלא ראינו עורב שנטל מביתו אין קבוע ואין חילוק בין נמצא ביד עכו״ם או עורב כה״ג עתוס׳ פסחים ט׳ ב׳ ואם כן מוכח בגמרא דרשאי לישראל ליקח ול״ת דיניחם לעופות וע׳ א״ר אות ג׳ וד׳ מ״ש דלקח מאחר שהשליכו העורבים ולמ״ש הראיה מק״י לא מצ״ה לבשר שנמ״ה וא״ש גם מ״ש על הט״ז י״ל דראיה מק״י רמי בר תמרי דשדו אינשי כבדי וכולייתא וכחלא וכאמור ואי״ה בט״ז יבואר עוד כנ״ל העני כוונה מיוחדת מ״ש האדון ז״ל כ״ה בטור והבן: