פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תקצ:ה

וי״א עמ״א הביא דברי הלבוש והשיג עלה בתרתי כי הנה הלבוש סובר דהטעם דמשך בשתים אפי׳ אחת אין לו הוא בתקיעה אחרונה של תשר״ת מיושב ומשך כשתים לתקיעה ראשונה של תש״ת דאם סדר תשר״ת אמת תש״ת אין אמת וכן להיפך ומספק תוקעין ל׳ קולות מיושב כר׳ אבהו ואיך נקח תקיעה שנתכוין בה לסדר שאין אמת כו׳ ומה״ט בסדר תשר״ת גופא או תש״ת או תר״ת משך בשניה כשתים לכ״ע עולה בשביל אחת דכל הסדר אחד הוא. גם כתב הלבוש דאם כיון בתקיעה א׳ לב׳ סדרים דאף אחת אין לו א״כ צריך לחזור לתקוע תשר״ת עד״מ תשר״ת ב״פ טוב ובשלישי משך בתקיעה אחרונה ונתכוין לסוף תשר״ת ותחלת תש״ת ~שנפלה~{שנפסלה} התקיעה זו לגמרי ואי יתקע אח״כ תקיעה לסוף תשר״ת הא כבר הפסיק בתקיעה פסולה וצריך לחזור ולתקוע תקיעה ש״ת תקיעה וע״ז כתב המ״א ז״ל דאף למ״ד מתעסק אין מפסיד עיין אות י׳ הכא פוסל דהא מתכוין למצוה. גם מ״ש הלבוש ואם תקע כשתים בין תשר״ת ראשון לשני לכ״ע אחת יש לו עיין בר״ן כו׳ דהא קאי אמשנה דלא נתקן תקנת ר״א רק היו תוקעין תר״ת באולי ג״פ וכמ״ש רבינו האי או הם ידעו איך לתקוע ובאורך הגלות נשכח וסוף סוף לא היו תוקעין רק סדר א׳ ג״פ והוא האמת ואפ״ה אף אחת אין לו זהו כוונת האדון ז״ל. והטעם דאחת אין לו דרישא לית סיפא וסיפא לית רישא עיין בירושלמי. ומיהו הלבוש י״ל דהירושלמי דאמר אחת אין לו בלא התנה ומתני׳ בהתנה ויש לו אחת בתקיעה אחרונה דאי אחת ראשונה יש לו ואחרונה לאו כלום הפסיד גם ראשונה וצריך לחזור ולתקוע כסדר כבס״ח. ועמ״ש אי״ה באות ו׳ מזה ובירושלמי לא רישא אית לה סיפא כלומר דבעינן תקיעה מופסקת לא׳ מהסדרים: