פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם נא:ג

צריך עמ״א. לי העני יש כאן התבוננות מעט. דע בק״ש וברכותיה מבואר בס״ז בין הפרקים שואל מפני הכבוד כו׳ וכ״ש דעונה אמן ולא הוי הפסק דאם שואל מפני הכבוד כ״ש לענות אמן כ״כ הטור בס״א בשם הרמ״ה ומשמע אפילו אמן על שאר דברים שאדם מברך והוא שומע דעונה לדידן בסי׳ ס״א ס״ג בהג״ה. ובאמצע הפרק אין עונין אמן רק מה שמוזכר בסימן ס״ו ס״ג יע״ש. ולענין פסוקי דזמרה בין ב״ש להודו לכ״ע (אף המחבר בסי׳ ל״ט סעיף ד׳) עונה אמן דאין הפסק בין ברכה לעשייה דאמן שבח הוא ופסוקי דזמרה שבח הוא ומשמע אפי׳ אמן על דברים אחרים ששומע ואפי׳ על ברכת שאלת צרכיו דאמן פירושו יה״ר שיעשה שאלתינו נמי שבח הוי ופוסק ואומר. ובאמצע פסוקי דזמרה הנה ממ״א כאן אפילו באמצע ברכה דב״ש עונה אפי׳ ברכה אחרת כ״ש באמצע פסוקי דזמרה וכ״נ מא״ר ס״ו אות ו׳ יע״ש. הן אמת מהר״ב ס״ו ס״ג ולכל ה״מ פוסקים כ״ש באומר תחנונים משמע לשאר אמנים לא ואפשר תחנונים חמירי מפסוקי דזמרה. וע׳ בסי׳ ס״ה ס״ב בט״ז ומ״א וא״ר ג׳ י״ל אמן מפסיק דמחויב לענות אמן אחר ברכה משא״כ פסוק ראשון כל שא״י בקל א״צ להפסיק כאמור (עיין תה״ד סי׳ ג׳ ואי״ה יבואר ס״ה וס״ו בזה) סוף דבר הכל נשמע לאשתעויי ל״ד אפי׳ לפסוק צדקת ולדבר מצוה מב״ש עד אחר ישתבח אסור ובין ישתבח ליוצר אור לדבר מצוה שרי עסי׳ נ״ד ושם יבואר אי״ה אבל לענות אמן על איזה ברכה שתהיה שרי אפילו באמצע פסוקי דזמרה ואפי׳ באמצע ברכה ב״ש או ישתבח ול״ד לאמצע ברכה של ק״ש דאסור דמוזכר בתלמוד משא״כ זה (אף דמסתמא נתקנה בימי כה״ג כמ״ש בט״ז א׳) הואיל ולא נזכרה מפסיקין אף באמצע ברכה:

ועם זה יתיישב דבסי׳ נ״ט הרא״ש היה ממה״ר לענות קודם ש״ץ (שלא יסיים עמו דעונה אחר ברכותיו) וכאן לא היה ממה״ר י״ל דאמר והאריך אחר סיום הש״ץ ועונה באמצע ברכה אמן משא״כ התם ועב״י וא״ש:

עוד רגע אדבר העונה אמן אתר עצמו מגונה הא שתוקי לא משתקינן ליה וכ״כ הפר״ח בדאמר בפ׳ אין עומדין מגונה הוי כו׳ וזה דוקא היכא דא״ו הפסק הא בעונה בין ברכה לעשייה משתקינן ליה ולא עוד דחוזר ומברך. וכ״כ א״ר בקס״ז אות ז׳ בשם בה״ג ענה אמן אחר נפשיה כדיבר דברים בטלים יע״ש. ומ״מ בין ב״ש להודו אם ענה אחר נפשיה לא משתקינן ליה וא״צ לחזור ולברך דאמן שבח הוא ופסוקי דזמרה שבח הוא דמש״ה עונה אחר הש״ץ אף להחולקים בא״ר אף שי״ל מ״מ מסתברא כן אבל ודאי אם שח דברים בטלים בין ב״ש להודו חוזר ומברך דשח בין ברכה לעשייה ועדיין צ״ע בזה. עט״ז אות ב׳. ואם בירך על המצוה ושמע ברכה מאחר וענה אמן אם צריך לחזור ולברך באנו למחלוקת הט״ז ומ״א בסי׳ כ״ה סעיף י׳ בט״ז ח׳ ומ״א י״ז. לט״ז אין חוזר ומברך ומדמה ליה לגביל לתורי בקס״ז ס״ו לכתחלה לא יפסיק ודיעבד אין חוזר ומברך (הקונטרס קטן שלי בסעיף ט״ו תמהתי וא״ש וכ״כ לעיל יע״ש) ולמ״א חוזר ומברך כיון דא״צ לא הוי כגביל לתורי. אבל אחר עצמו ודאי חוזר ומברך אף לט״ז גם לכתחלה אסור להפסיק בין ברכה לעשייה באמן וקדיש וקדושה כמבואר בכ״ה. ושח א״צ כדי דיבור אפי׳ מלה אחת הוי הפסק ועיין ר״ו יותר מכ״ד בשתיקה קאי ושם יבואר אי״ה יותר הארכתי כי מרוב שיחי וכעסי שלא זכיתי ללמוד כראוי הוצרכתי להאריך כאן ואי״ה במ״א יבואר עוד: