פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תצג:ו

מקצת עמ״א. דע כי לא תתגודדו הוי ד״ת כי הכ״מ בח׳ עכו״ם פי״ב הי״ד הוצרך לתרץ דמש״ה לוקה על הגדידה דלאו מפורש משמע דאגודות נמי בכלל הלאו. ושם ביאר דהר״מ ז״ל נמי פסק כרבא ביבמות י״ד א׳ דוקא ב״ד אחד בעיר אחת פלג מורין כן ופלג מורין בהיפוך אסור ועלח״מ שם ופר״ח. ומ״מ יש לראות הא דמבואר בסי׳ תס״ח אם דעתו לחזור שרי בצינעא ואף פרהסיא לא אסור אלא מפני המחלוקת דרבנן לא מ״ה מלא תתגודדו אלא ע״כ הואיל ובאקראי ולפי שעה הוא כאן ל״ש אגודות ומגילה דהוצרכו לתרץ דכפרים כו׳ היינו דהוי כמו קבוע שבכל שנה באו לעיירות כו׳ וא״כ הא וירושלמי פרק קמא דפסחים שהביאו התוס׳ פסחים י״ד א׳ דירושלים מקום שנהנו שלא לעשות מלאכה בע״פ אין הטעם משום אגודות דלפי שעה הוי אלא מפני המחלוקת דלא לייתי לאנצויי ויש ליישב. מ״ש המ״א בענין תרי חומרי דסתרי אהדדי הנה בר״ה בדף י״ד ב׳ רש״י ד״ה מקולי פירש דוקא בשדרה וגולגולת דלב״ש חוליא א׳ שתחסר מטמא ובטריפה כשחסר חוליא א׳ כשירה ולב״ה הוי בהיפוך בזה כשאוחז בתרי חומרא מטמא בחסר חוליא א׳ ומטריף בחסר חוליא א׳ הוי כסיל שא״י להבחין על מי לסמוך והאוחז בב׳ קולות הוי רשע שסתרי אהדדי והוא מיקל בשתיהן אבל ב׳ מחלוקת שאין שייכות זה לזה אין כאן רשע כשאוחז ב׳ קולות ולא כסיל כשאוחז ב׳ חומרות דבהא סבר כמר ובאינך כאינך ערש״י שם ומרש״י שם משמע דכל שמסופק הלכתא כמאן הוי כסיל שהרי כ׳ שאין לו לב להבחין כו׳ אבל התוס׳ ד״ה הכסיל כתבו כל שעושה מחמת ספק שא״י כמאן הלכתא לא הוי כסיל ומלת אפילו שכתבו התוס׳ קשה להבין וצריך לרחוק דה״ק אפילו במקום אע״פ שיודע ומחמיר הוי כסיל אבל כשספק הלכה כמאן לא הוי כסיל ומ״ש המ״א היכא דודאי סתרי הוי כסיל הדמיון כההיא דחולין מ״ג ב׳ ההוא תורא דאתחיל שחיטה בתורבץ משהו וגמרי׳ במקום שחיטה דטרפיה רבא מטעם חומריה דרב דתורבץ נקובתו במשהו ואע״ג לרב תורבץ מקום שחיטה שמא הלכה כשמואל תורבץ לאו מקום שחיטה ואף לשמואל תורבץ ברובו שמא בהא כרב ע״ז אמר דודאי תורא ממ״נ שרי לרב ושמואל דאין לומר דנקיט חומרי דרב ושמואל דהא אי תורבץ במשהו ע״כ מטעם דהוי מקום שחיטה למה דס״ד מעיקרא מש״ה אמר דלשלם דמי תורא משא״כ ההיא דעירובין דף ו׳ מבוי עקום דרמי חומרא דרב ושמואל ואצריך דלתות ואע״פ דמבוי זו בין לרב ושמואל בצורת הפתח סגי דלרב דאמר תורתו כמפולש הא פסק כת״ק דמפולש די בצ״ה ולשמואל מבוי עקום לאו כמפולש מ״מ שמא הלכה כרב דהוי מפולש ומפולש בעי דלתות וכה״ג לא הוי בחושך הולך וע״ש. ויש לי קצת הרהורי דברים אמרתי אבארם בעזה״י:

דע והרשב״א ז״ל בד׳ שיטות בחולין מ״ג סיים וז״ל דוקא כעין מחלוקת ב״ש וב״ה אבל במילתא דלמר לחומרא ולמר לקולא הא אמר בע״ז פ״ק (עש״ך י״ד רמ״ב) תרי תנאי כו׳ אם היה א׳ גדול בחכמה ומנין הלך אחריו ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים לקולא. ולי העני יראה דה״ק כשחולקין תרין תנאי או אמוראי זה אוסר וזה מתיר אם א׳ גדול בחכמה ומנין הלך אחריו בין בשל תורה ובין בדברי סופרים בין לקולא ולחומרא כדבריו. ובשניהם שוין בשל תורה לחומרא ובשל סופרים לקולא ככל ספק דרבנן וזה כשאין שם אלא קולא למר וחומרא למר אבל כעין מחלוקת ב״ש וב״ה בשדרה דלמד קולא בחדא וחומרא בחדא ולמר בהיפך א״כ כשא׳ גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו בכל צדדיו משא״כ בשניהם שוין אז אם מסופק לך הלכתא כמאן ואין לך הכרעה כלל בין בשל תורה ובשל סופרים צריך אתה להחמיר בשתיהן דליכא למימר ספק דרבנן לקולא דא״כ אתה מיקל בשתיהן והרי אתה עושה איסור בא׳ מהן בודאי ועי״ד קי״א ס״ה ב׳ קדירות של היתר ונפל איסור דרבנן לא׳ מהן דא״א ספק לקולא וכהא דמחבואה ולעיר ספק מוקף חומה וכדומה ובאו לשאול שתיהן בב״א. ודוקא שמסופק הוא הלכה כמאן אבל כשיודע דהלכה כחד מינייהו והוא מחמיר הוי כסיל בחושך הולך דהוי תרי חומרי וסתרי אהדדי. וע׳ מנחת יעקב בת״ח כלל ל״ז אות א׳. ועדיין צ״ע לפי מ״ש הש״ך בי״ד קי״א אות י״ט דשניהן היתר בב׳ ב״א יש להתיר א״כ יש לומר ה״ה כאן הדין כן בדרבנן מיהו הרשב״א בתה״א חולק ע״ז ואוסר בב׳ ב״א. וכ״ש פלוגתא הוי כבאו לשאול בבת אחת באדם א׳ באפשר והבן זה: