פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תסח:א

מחצות עמ״א תל״ח א׳ ורל״ג ב׳ דמ״ה זמן שחיטתו מיד אחר שש. וגם חגיגה י״ל זמנה כל היום ומ״מ קודם חצות אין לאסור הואיל ובשביל פסח קאתי אין לאסור יותר מחצות וע׳ סמ״ג ל״ת ע״ה והרא״ם שם ומ״ל ה׳ כלי המקדש פ״ו ה״ט ומ״ש דהוי דבר שבמנין ע׳ ביצה ה׳ א׳ ובר״מ פ״ב מה׳ ממרים ה״ב ולכאורה משמע דמ״ה צריך מנין להתירו מקרא שובו לכם במשוך היובל א״כ אף עתה ד״ת ועפר״ח ואין קושיא איך התירו מקצת מלאכות ככותב ספרים משמע אפילו אשורית י״ל דהכתוב מסרן לחז״ל כחה״מ למ״ד ד״ת ועשו״ת מ״ע מפאנ״ו ז״ל סימן ק״ח משמע כל דבר שאוסר בלאו ל״ש לומר מסרן הכתוב לחכמים משא״כ עשה שייך מסרן לחז״ל יע״ש. ובגילוי בי״ד קי״ו שאין נזהרין עתה שבטל הטעם אע״ג דהוי דבר שבמנין מתחלה גופא במקום שאין מצוין ל״ג משא״כ כשנתפשט בכ״מ. והראה מקום לסימן י״א א׳ תפילין בזה״ז י״א שאין לחוש לקמיע וצ״ל דל״ד כרם רבעי ביצה ה׳ א׳ לגילוי וצ״ע בעיר א׳ שעשו תקנה איסור מחמת טעם ועבר הטעם אי צריך מנין אחר ועסי׳ תצ״ו ופר״ח ואי״ה יבואר. ועסי׳ רנ״א ס״ב ובט״ז שם וכאן מחצות ממש אסור. עח״י א׳ בשם מהרי״ל ע״ש בשבת וע״ש הרוצה יחמיר ואין איסור דל״ש הטעם יע״ש ועא״ר ב׳ לרש״י י״ל אסור דטרוד בביעור חמץ ומצה יע״ש. מ״ש על הע״ץ עיין ירושלמי פ׳ מקום שנהגו תמיד הוציא קרא מהכלל ואספת דגנך ומוספי ר״ח יליף דכל קרבן ציבור לא אסרה התורה רק יחיד המביא קרבן וע׳ לבוש ועמ״ל פ״ו הלכות כלי המקדש ה״ט: