פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תסז:כה

או עמ״א בס״ס באיסור תורה אסור באכילה רק בשחייה מותר כההוא דגן בס״ס בהג״ה ומשהו בס״ס אף באכילה שרי ועד״מ מזה בט״ז ד׳ וז׳ היכא דאפשר בשהייה אסור הא לא״ה אף באיסור תורה יש להתיר בס״ס כבשאר איסורין יע״ש. וי״ל ס״ס מטעם רובא ובחמץ לא הלכו אחר הרוב וכמו דשיל״מ דלא מהני ס״ס: והנה לפסק הלכה דעת הר״ב ז״ל בס״ס להתיר במשהו דרבנן ואפשר אף בס״ס באיסור תורה בה״מ יש להתיר באם א״א בשהייה שיתקלקל התבשיל ויודה המ״א להט״ז בזה ובאין ה״מ יש לאסור ס״ס באיסור תורה בחמץ לאכול המצה בעיניה או באין ששים באינו מינו אבל למכור שרי דאף להשהות שרי וספק א׳ בדרבנן כההוא דמזמן לזמן דיש חזקה דהשתא טובא וחזקה דמעיקרא אין ברורה אוסרין בספק א׳ אם לא בה״מ ומניעת שמחת י״ט אז מתירין שאר תבשילין שנתערב משהו מזה ועא״ר אות כ״ח. הא בשאר ספק דרבנן כההוא דסעיף ט׳ וכדומה בלא נתרככה מתירין במשהו דרבנן אף לדידן אלא דבס״ב דגן בנהר אסור אלמא מתירין בספק א׳ במשהו דרבנן כאמור ושאני כאן דמזמן לזמן חמור יותר. ולמכור לעכו״ם בחד ספק כי הכא עיין עולת שבת אות י״ג משמע דמותר דהוי כעין ס״ס דלהמחבר בסעיף יו״ד מותר למכור ולדידן מנהגא לאסור הילכך כל שיש ספק מתירין. ולשתות אסור. וכלי שני ביס״ב משמע דלא חשיב לספק דרבנן ולס״ס כי רבים אוסרים בכ״ש עד״מ ומ״א תס״ז ותנ״א בזה וכבוש מעל״ע אוסר ובחריף כדי שיתן על האש וירתיח הוי כבוש כבסי׳ ק״ה בי״ד. וכרוב שנמצא גרעין עליה בשו״ת מהר״ם מלובלין ז״ל סי׳ ע״ח הובא במ״א אות י״ו מיירי שיש מים בציר דאל״ה אלא ציר מירק לחוד אע״פ שיש בו מלח שלנו מ״מ מעט מלח ונשתנה צורתו אין מחמיץ כבסי׳ תס״ג במשחא ומלחא עמ״א א׳ שם. ומשמע כאן כל שנתרככה חטה אף שלא נתבקע אסור ולא חשיב לס״ס שמא לא נתחמצה וצ״ע בספק דרבנן בשאר גווני אם יש להתיר דרבנן בחמץ דחמיר וההוא דס״ט יש צד דחליטה כו׳ וצ״ע והב״ח החמיר כו׳ ומשמע מדבריו אפי׳ בחמין היינו בלא חליטה אין לאסור בלא נתרככה עט״ז אות י׳. ואנו אין לנו אלא פסק הר״ב ועח״י אות מ׳ וא״ז:

מעשה כו׳ הנה אם אירע שלקחו התרנגול מקערה לטעלי״ר בצונן צידד לומר התרנגול שרי מס״ס אם החטה שבורה דשמא עתה בצונן בטעלי״ר ושמא נתעכלה. וחמצה אם החשש שמא עליה היה החטה בהכרח באפייה דאי בצונן היה נופלת החטה אלא שתולין בדרבנן שאני אומר בתרנגול היה והתרנגול מותר מס״ס ומיהו כדי נטילה מהמצה אסור מן התורה באפי׳ ולית ששים ובד״ת אין אומר שאני אומר וצריך ליטול כ״נ והיינו ממקום שפרס חתיכת מצה חיישי׳ שמא נמצא החטה סמוך למקום שבצע וצריך ממצה הנשארת ליטול שם כ״נ ואי קשיא דמ״מ רוב יש בכ״נ נגד החפה ומ״ה במינו ברוב תו אומר שאני אומר די״ל דמ״מ אין זה ברור עד היכן הלך הפעפוע והילכך אף אם נאפה המצה תוך הפסח מותרת בדרבנן משהו שאני אומר וכ״ג מ״ה ספק לחומרא. ועש״ך י״ד קי״א אי במשהו אמרי׳ שאני אומר ועח״י וא״ר כאן. אח״כ כתב המ״א דאם מונח התרנגולת בטעלי״ר ונמצא שם חטה בטעלי״ר ממקום למקום מכלי לכלי לא מחזיקין איסור כמ״ש באות כ״א דהוי כמרשות לרשות א״כ אף בשר בהמה מותר הבשר והמצה אף כ״ג א״צ דאמרי׳ עתה בטעלי״ר נמצא החטה ומיהו זה אינו דל״ש כה״ג אין מחזיקין איסור ממקום למקום מכלי אל כלי דלא ידעינן אם החטה במצה היה או בבשר וכה״ג כדי נטילה ספק תורה כנראה וספק תורה לחומרא וכ״נ עכ״פ ליתסר ממצה אלא המצה מותרת לבד כדי נטילה דאסור והיינו באפו המצות תוך הפסח כמ״ש בסי״א. אבל אם מונח הבשר בחמה בקערה אף שהיה אח״כ צונן ולא היה רוטב בקערה מ״מ מזמן לזמן מחזיקין איסורא בספק א׳ כמ״ש הר״ב בס״ב ואף בה״מ אוסר באותו תבשיל רק תבשילין אחרים מתיר הר״ב בה״מ כו׳ וא״כ בבשר בהמה (או בתרנגול בחטה שלימה) שניהם אסורים באפו המצות תוך הפסח דליכא למימר להתיר הבשר בס״ס שמא במצה היה וע״כ המצה אסורה דאם במצה היה ע״כ באפייה דאל״כ היה החטה מתגלגלת כמ״ש לעיל. וא״כ אין לעשות ס״ס כזה דמה חזית לאסור במצה ולהתיר הבשר וא״ת המצה בלא״ה אסור בחד ספק י״ל ספק דרבנן כזה שאין לו חזקה לאיסור כלל דומה לסעיף ט׳ דמתירץ חד ספק במשהו דרבנן ושאני מזמן לזמן חזקה דהשתא אלימא טובא דחזקה דמעיקרא לא ברורה כמש״ל ואם כן בהכרח שניהם אסורים ועתוס׳ ב״ק י״א בשליא ובסל״ו כתבנו מזה ומיהו אם אפו המצות קודם פסח כ״ג אסור והשאר מותר יש להתיר בקערה שניהם דאמרי׳ במצה היה וכ״נ בהכרח אסור דהוי ספק תורה וכמ״ש בפריי לי״ד ק״י. ומ״ש כשעירו הבשר לתוכה וכ״ש אוסר בפסח צ״ע כלי שני י״ל דהוי ס״ס כצונן דהרי בתמ״ז ס״ג כתב הר״ב וטוב להחמיר עכ״פ ספק הוי ויש ס״ס שמא עתה נפלה לאחר העירוי וכ״ש י״ל דאין אוסר ושמא עתה בצונן לגמרי נפלה וי״ל דמש״ה כתב כשיעורו דבעירוי אע״ג בשאר איסורין כ״ק בפסח משמע דיש להחמיר בכולה עב״י כאן ודוכתי טובא ועדיין צ״ע:

ומה שכתב מנדה כו׳ היינו ודאי מכלי לכלי הוי כמרשות לרשות כמומין באות כ״א ואמרי׳ עתה בכלי שני נפל וכמעשה דכרוב במהר״מ מלובלין ז״ל ע״ח הובא במ״א י״ו (מיהו שם משמע מרשות מוכר ללוקח) אבל בכלי א׳ טלטלו ממקום למקום עיין בפריי לי״ד ק״ה בט״ז א׳ ב׳ דהר״מ ז״ל פי״ז מהלכות שאה״ט פסק כר׳ יוחנן דלא כחזקיה ועיין פנים מאירות סי׳ ט״ו דף כ״ד כתב דהלכה כחזקיה וצ״ע (חזקיה רבי׳ כו׳) ובאיסור תורה מכלי לכלי י״ל בה״מ ובאיסור דרבנן בה״מ ממקום למקום בכלי א׳ בה״מ י״ל. ועשו״ת סי׳ ק״ז ומ״ב ס״ט ותב״ש ס״י מ״א ס״י ופר״ח שם וצ״א ועתי״ט פ״ט ויו״ד מטהרות:

ואם מכר אחד לחבירו חבית דבש בפסח והורק מכלי לכלי ואח״כ מצאו חטה בדבש הנה אם מצאו החטה בכלי של לוקח י״ל כאן נמצא וכאן היה והלוקח צריך ליתן הדמים למוכר כמומין ואם בכלי של מוכר עדיין צ״ע עיין אה״ע קי״ז ב״ש אות ט״ו דאין חילוק בין עומדת בבית אביה או בבית בעלה רק קודם נישואין או כו׳ וה״ה כאן י״ל כל שהגביה וקנה או כדרך הסוחרים י״ל כאן היה לאחר הקנייה ברשות לוקח ועח״מ רכ״ד בסמ\ע אות ט׳ וצ״ע. ובסי׳ רל״ב בסמ״ע אוף כ״ח דלא מ״ל קים לי כיון דמ״מ אסור לאכול מספק אבל אם הלכה דמותר כדיעה א׳ לא מ״ל הלוקח הואיל ויש דיעה להחמיר ואני רוצה להחמיר כיון דהלכה כדיעה דמותר. ומ״מ י״ל דגם הרשב״א ז״ל לא דימה למומין כ״א בהורק מכלי לכלי הא לא״ה ל״ד למומין דמומין י״ל כאן היה ברשות מוכר לא באיסור ועפר״ח י״ד מ״א בזה. ואם יש לספק שמא היה כבוש מעל״ע י״ל אף נמצא חטה בצונן במים ובדבש ושימשו מקודם שנודע לא אמרינן ס״ס כה״ג מאחר דספק הא׳ ואת״ל מקודם שמא צונן אין מחמיץ אין ספק השוה דשמא מעל״ע ושמא צונן מחמיץ ונ״ט. ולכאורה ראיה מכרוב דאל״כ אמאי נמצא בחבית אסור וי״ל מטעם מליחה והנה כל זה במשהו אבל פחות מששים ד״ת י״ל אף מכלי ל״ג יבואר עוד: