פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תנב:יא

עושה עמ״א ע״ז ע״ו ורש״י שם פירש מה בולעו בניצוצות משום שפה קאמר והמ״מ פ״ה הכ״ו מחו״מ פירש אחורי הכלי ועפר״ח דרש״י והמ״מ חלוקין בפירוש מה בולעו בניצוצות יע״ש ולכאורה יש לפרש דהמ״מ ג״כ כרש״י ומ״ש אחורי הכלי אפשר לשפה קורא כן וא״נ אחורי ממש ומ״ש המ״מ ע״י ניצוצות האש מלת האש שב אשל אחריו ור״ל ע״י ניצוצות המים שהאש היה מרתיח ועלו המים כ״כ ועב״ח וכללא ככ״פ אם תוחבין ליורה לא מהני אם ע״י גדנפא דומיא דכוביא רק צריך לתחוב לכ״ר על האש. ויש חילוק בין אם לא הוגעל צד החיצון בשואבין מיורה דיעבד אסור משא״כ אם לא נגעל השפה שלא עשה גדנפא דיעבד מותר דיש ס׳ בה״מ ושעת הדחק עי״ד צ״ב ס״ז באורך והבן. ובב״ח קשה קצת מ״ש צד החיצון לא נגעל בקערות וסיים דאבן לא הוי ככ״ר ועמ״ש אי״ה בט״ז י״א מזה. וכלי שפיהו צר וא״א לנקות א״א בהגעלה וה״ה רערין וכיוצא וקערה כופין בצד החיצון על המחבת והזיעה עולה הוי כשאובין מיורה וצריך לתחוב ליורה דוקא וכן נוהגין עתה:

עיין בח״י י״ד קכ״א א׳ צריכין ישוב דעת כי ידוע שהיה מאורן של ישראל ודבריו בקצרה ועח״י אות י״ט. גם מ״ש עמ״ש התוס׳ חולין ק׳ ב׳ ד״ה כשקדם הא אפשר ע״י גדנפא צ״ע ובס׳ ראש יוסף פירשנו קצת והראינו מקום לחולין ק״ח והיינו דהתוס׳ סוברים בקושייתם דלמ״ד חנ״נ בשאר איסורין מ״ה הוא (ואנן קיי״ל מדרבנן משום לתא דבב״ח) הוקשה להם במדין איך הגעילו יורה גדולה אף ע״י גדנפא דלא צותה תורה כ״א ב״י וליכא ס׳ במים נגד הכלי ובשלמא למ״ד לא נ״נ בשאר איסורין הגעילו ב״פ בפעם א׳ נפלטו ואף כי בלעו עשר ידות נבלעו מים וא״כ מעט איסור שנבלע יש בפעם שנית ס׳ במים נגד המעט משא״כ למ״ד חנ״נ בשאר איסורים ומ״ה קשיא ולא ס״ל דטרידי או טבע שלא פלטי ואין הנאסר דבק״ח דחו זה:

בספר ג״ו כלל נ״ט ובפריי לי״ד נסתפקנו כ״פ אי נ״ט בר נ״ט דאיסורא מ״ה אסור או דרבנן הנה בחולין כך ב׳ ד״ה כשקדם לא סיימו לפי׳ ר״א מגעיל ב״פ וי״ל מ״ה שרי דהוי נ״ט בר נ״ט א״נ חוזרין ונבלעין וברא״ש מסיים לפי׳ הר״א מגעילו שנית משמע דנ״ט בר נ״ט דאיסורא מ״ה אסור וברא״ש י״ל דנ״נ מדרבנן הוא ואין להאריך כאן. עמ״ש אי״ה באות י״ג: