פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תמח:ח

אע״פ עמ״א עסי׳ תמ״ז במ״א מ״ז מ״ש בשם הר״ן והירושלמי דכאן מיירי בלא היה ידוע לו כלל בפסח דלא עבר אדרבנן אפ״ה חייש להערמה וכ״כ הפר״ח אות ה׳ ואף הוציאו מרשותו והפקיר וראייה מארבא דטבעה בחישתא אמאי לא אמר שיפקיר ואין אדם יכול לזכות בו כבסי׳ רמ״ו ס״ג עכ״ל ובתמ״ז במ״א מ״ו כתבנו לדידן בה״מ. ובט״ז רמ״ו אות ה׳ וכאן אות ו׳ דאחר יוכל לזכות בו בשבת ולאחר שבת אין זוכה בו והפר״ח סובר כמ״ש הלבוש ברמ״ו וכמ״ש הצ״צ בסי׳ כ״ב ועמ״א ברמ״ו אות י״א ובע״ש ג׳ וא״ר י״ב ובא״ז ז׳ כט״ז א״כ אין ראיה מארבא ומ״ש על הע״ש בתמ״ז סי״א בשם מהר״מ מראקנט״י קנ״ז דיוכל להפקיר ולזכות אחר פסח כתב אפי׳ בינו לבין עצמו דלא כש״ג שכתב דוקא בפני עדים והלא בשכ״ג בהגהות הב״י אות ז׳ כתב בפני עדים ל״ש הערמה ור״י בירושלמי פכ״ש מיירי בלא עדים והע״ש סובר דר״י מיירי במניח ברשותו דביטול והפקר צריך להיות בלב שלם דאל״כ קונה לו חצירו בדבעינן למימר לקמן אי״ה חייש להערמה משא״כ במוציא מרשותו ומפקיר הפקר גמור בימי הפסח שכל מי שרוצה יזכה בפסח זה רשאי כבסי׳ רמ״ו ובח״מ רע״ג ול״ש הערמה כה״ג ובמ״א רמ״ו השיג ג״כ על הע״ש וא״ר הסכים שם להע״ש:

ומ״ש בשם הר״ש הלוי הנה שם הזכיר להפקיר בפני ב״ד ושכ״נ עיקר ההיתר בפני עדים דל״ש הערמה כו׳ והאדון ז״ל השמיט זה דסובר כיון דמילתא דל״ש היא שיבוא עם חמץ בספינה ל״ג להערמה והע״ש בתמ״ז אע״פ שהסכים למהר״מ מראקנט״י לא הסכים למהר״ש הלוי דביטול צריך בלב שלם וכל שאין מבטל בלב שלם לאו ביטול הוא ולפי שיש לנו דברים בגו אמרתי אשיחה וירווח לי:

מריש הוי אמינא כל שמבטל ומפקיר ולבו בל עמו עובר ב״י וכמ״ש המ״ב בסימן נ״ח כטובל ושרץ בידו וכ״כ הרשב״א ז״ל בסימן ע׳ בשם רב האי ז״ל וכמ״ש הר״ן ז״ל ר״פ שביטול זה תלוי במחשבת ב״א ושמא לא יבטל בלב שלם יע״ש. וכיון דשמענא למ״ש הר״ש בשם הרמב״ן ז״ל הביאו הט״ז בי״ד בסי׳ רי״ש יו״ד אות ג׳ והש״ך ברל״ב אות ל״ד וכללא הוא כל שהפיו מכחיש הלב ממש שאומר בפה היפך מה שמחשב בלב וכיון דבריו שבפיו עיקר הם וכל שטעה בדיבורו נגד המחשבה שניהם אין כלום ר״ל המחשבה והדיבור אין כלום כדבעינן למימר לקמן אי״ה א״כ אם הוציא החמץ מרשותו ואומר בכיון בפה שמפקיר הפקר גמור הוא אע״פ שבלב חושב להיפוך בתר פיו אזלינן ואם זכה בו אחר קנה וכה״ג דלא עבר אף אדרבנן שהוציא מרשותו לאחר הפסח שרי אבל אם מונח ברשותו אע״פ שמפקירו בפיו כיון שלבו בל עמו נהי דפיו עיקר מ״מ חצירו קנה לו ואף שאומר בפיו שלא יזכה לו חצירו לעולם מ״מ אחר רגע כשדעתו בלבו עליו תו חצירו קונה לו אח״כ שאז אין הפיו מכחיש המחשבה באותו זמן ונהי כשהביטול בלב שלם אף מונח בחצירו שפיר דמי כמ״ש הב״י משא״כ בה״ג ועח״מ מדין חצר ומש״ה דברי המ״ב בתשובה שם הם קילורין לעינים שכתב דהיי״ש היה מונח ברשותיה דאין הביטול שאין בלב שלם מועיל וחצירו קונה לו דוקא במונח ברשותו וכאמור ועמ״ש בפתיחה בריש הספר ח״א ולמ״ש כאן א״ש. ומנא אמינא לה מהא דירושלמי שביעית פ״ט מ״ד (ד״א דף כ״ח ב׳) ר׳ יצחק בר רדיפא הוי ליה עובדא (פי׳ פירות שביעית בזמן הביעור) אמר ליה חמי לך תלתא רחימין ואפקריה קדמיהון. קפודקאי דציפורי שאלין אנן דלית לן רחמין איך צורכה למעבד אמר להון כד תחמון ריגלא צלילא תהוון מפקין לשוקא ואפקריה וחזר זכיא ביה ועמ״ש הגאון מוהר״ר אליהו ז״ל שם וער״מ ז״ל פ״ו מהל׳ שמיטה ויובל וכ״מ שם שמעינן אע״ג דהפקר לא היה בלב שלם אפ״ה מהני והטעם דהפקר מדין נדר הוא עח״מ סימן רע״ח ובתר פה אזלינן ומדאמר מפקין לשוקא הא בחצירו לא. ודע דהפקר בזמן הביעור הוא מ״ה עתוס׳ פסחים נ״ב ב׳ ד״ה מתבערין ורש״י שם ויש לנו הרהורי דברים כמ״ש התוס׳ פסחים דף ס״ג ד״ה ור״מ וד״ה המתכוין דתרומה מהני מחשבה ואתי דיבור בטעות ומבטל מחשבה ולא אמר כלום (עיין שבועות כ״ו ב׳ וי״ד של״א סמ״ו) ועש״ך י״ד שם אות ע״ה ובלבוש שם דהוי כמו נדר ומה ראיה דהתם המחשבה לאו כלום הילכך גם הדיבור לאו כלום משא״כ כאן גם מה דמשמע בפסחים שם דלר״מ הוי זה כטעות יש לעיין ביה ואין עת האסף פה ומיהו במונח ברשותו ומבטל בלב שלם הוי הפקר עתוס׳ פסחים דף ב׳ ד״ה דמדאורייתא ואפשר ז״ש רש״י מקרא ומיהו י״ל לענין ביטול בלב והתוס׳ כר״ן ר״פ יע״ש ועשו״ת פ״י חא״ח י״ב וי״ד ועמ״ש לעיל בזה: