פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תמח:ג

אסור עמ״א כר״ש וכרב״א ומ״ש ס״ב אות ה׳ נוקשה וצ״ל סי״ב אות מ״ו דנוקשה שרי לאחר פסח דלא עב״י:

כתב הפר״ח אות ג׳ ככר חמץ נתערב עם ככרות מצה לאחר פסח אסור בהנאה יע״ש ועסי׳ תמ״ו בט״ז אות ח״י ומ״א מ״ד כל דמ״ה לא עבר ב״י לאחר הפסח שרי דלא קנסוהו ודבר חשוב ומנין מ״ה בטל. ועמ״א שם אות מ״ו דכל שצריך ביעור והוא עשה ביעור מ״ה ומדרבנן לא תו קנסוהו משא״כ היכא דלית דררא דביעור מ״ה כלל ואי״ה באות ח׳ יבואר עוד. ואם נתערב מצה חמוצה עם שאר מצות לאחר הפסח מדרבנן לא בטילה כדבר חשוב ומנין אף באיסור דרבנן כבסי׳ ק״י בי״ד ובש״ך שם וע״י הולכת הנאה ליה״מ שרי עט״ז תמ״ו ח״י. אבל מצה שמחמת חומרא נאסרה בנפוח וכדומה יראה דאפי׳ בעיניה אין להחמיר לאחר הפסח דהא לא עב״י:

ודע אם נתערב מצה חמוצה חד בחד בפסח ונאבד א׳ מהם או אף קודם הפסח הנה אף להר״מ ז״ל דסובר כל ספיקא מ״ה שריא ומדרבנן אסור הא איקבע איסורא מודה הר״מ ז״ל דמ״ה אסור ומביא אשם תלוי ער״מ פ״ט מה׳ טומאת מת וכל שעבר איסור תורה אף דלא לקי קנסוהו ואף עשה קנסוהו וכן אם נאבד א׳ מהם אחר פסח דלא אמרינן בדרבנן ספיקו לקולא באיקבע איסורא כבסי׳ ק״י בי״ד בקיצור ס״ס כ״א וכ״כ אלא דאף נאבד א׳ קודם פסח נמי דינא הכי. ועשו״ת שאגת אריה סימן פ״א היקל בקיבל אחריות פשיעה דספק דרבנן לקולא כו׳ והנה למ״ש המ״א בתמ״ט א׳ באכילה אסור ואפי׳ אם נאמר באכילה שרי (ואי״ה יבואר בתמ״ט בה״מ) מ״מ ספיקא דאורייתא לחומרא לדידן מ״ה וכל שעבר איסור ב״י קנסוהו. ומיהו בדין קיבל פשיעה הסכים א״ז בת״מ אות ג׳ דשרי לאחר פסח דעיקר כדיעה א׳ בסתם והח״י שם אות ז׳ כתב משמו דיעבד פטור לבערו וצ״ע דבא״ר וא״ז כתב לאחר הפסח שרי אבל תוך הפסח חייב לבערו יע״ש והבאר היטב בת״מ אות ג׳ ציין ויש חולקים ודיעבד יש לסמוך על דיעה ראשונה קשה כי דיעה א׳ בסתם כאן בגוי אלם הוא לחומרא ומשמעות המחבר כדיעה א׳ ובלבוש לא הביא ויש חולקין. כללא דמילתא לענ״ד ספק מעשה וספק פלוגתא כל שעבר הפסח קנסוהו אבל ספק פלוגתא ומעשה לאחר הפסח מודינא דספק דרבנן לקולא כבסי׳ תמ״ט ואי״ה שם יבואר:

ועדיין צ״ע במצה חמוצה נתערב לאחר הפסח לפי מ״ש המ״א בתמ״ו אות מ״ד די״ל לאחר פסח לא בעי ששים אפ״ה י״ל חשיב הוי קבוע דרבנן כחד בחד וכ״ש לפי הנראה מהמחבר והר״ב שם דבעינן ס׳ ה״ה חשוב באלף לא בטיל. וה״ה מעמיד לאחר הפסח אסור עסי׳ תמ״ב. ואם נתערב לאחר הפסח ברוב היתר וניתוסף אח״כ עד ס׳ אף להר״ב דס״ל חנ״נ בשאר איסורין כאן י״ל דעת פוסקים דברובא בטיל לאחר הפסח וצ״ע:

מ״ש המחבר אנוס הוא כהר״מ ז״ל פ״א ה״ד ועח״מ שם וכ״מ דמהר״ן משמע דכל שהיה אנוס שרי ומירושלמי בפ״ב דפסחים כבסעיף ה׳ י״ל דחייש להערמה משא״כ באונס הידוע ויש לו קול ולא שכיחא בההיא מעשה שהובא בתורת השלמים סי׳ ו׳ בא׳ שהיה תפוס וצוה למכור החמץ וסובר כל ימי הפסח שחבירו מכר צידד להקל אחר הפסח יע״ש. ומ״ש שם מב״ק גזל חמץ ועבר פסח אומר הרי שלך לפניך ונאסר אע״פ דהבעלים היו אנוסים י״ל דהחמץ קנאו הגזלן ושלו הוא ואסור לכ״ע ועמ״ש בט״ז אות ג׳:

עח״י אות י׳ מ״ש פסקי תוס׳ ביצה פ״ק סימן ז׳ חמץ אחר הפסח מותר בהנאה אבל בטל שלא במינו ותמה שם וסבור הייתי לומר בבטלו איירי מותר בהנאה כדעת בה״ע שמביא הטור ועא״ר אות י״ג. אלא שי״ל שט״ס שם ממה שכתבו אבל בטל בא״מ וצ״ל אסור בהנאה אבל בטל כו׳ וה״פ דמ״מ בטל הוא אף שלא במינו ברוב כמ״ש המ״א בתמ״ז אות מ״ד וכ״ש במינו בלח דפסקו דבמינו נמי בטל ברוב: