פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תמב:יד

שאינו עמ״א מל׳ הר״ן ז״ל מבואר דשאור וחמץ נשתנו מכל איסורי מאכלות דאם נפסדו מאוכל אדם מותר מ״ה לאוכלם דיליף מנבילה הראוי לגר חמץ שאני דראוי לחמע עיסות אחרות וסיים שם דשאור לא ראוי לאכילה ואפ״ה אסריה רחמנא מה״ט יע״ש (ומה שהוכרח לזה ולא פירש מדרבנן הואיל ואין ראוי לאכילה ל״ג דלמא אתי למיכל כמ״ש המ״א באות ב׳ בנוקשה) ולפ״ז אין חילוק בין חמץ לשאור דחמץ נמי ראוי לחמץ וכל שראוי לכלב מ״ה חייב כרת ומלקות כשאור דאין ראוי לאדם כדמסיק ביצה ז׳ ב׳ וכל שנפסל מכלב מ״ה מותר ומדרבנן אסורין שניהם באכילה וכמ״ש הר״מ ז״ל בפ״א ה״ב דשאור וחמץ שוין. ובגמרא ביצה דצריכא דחמץ ראוי לאכילה היינו אי הוה כתיב רק חמץ ה״א דוקא ראוי לאדם אבל השתא דכתיב שאור שאין ראוי לאכילה יליף חמץ משאור והמעיין שם בהשגות הר״א ז״ל ובפי׳ המ״מ שם משמע דהר״א ז״ל נמי סובר דחמץ ראוי לחמע עיסה וחולק ואומר דשאור אע״פ שנפסל מכלב אסור מ״ה ועובר ואפשר דלוקה אאכילה וב״י כה״ג וברייתא פסחים מ״ה ב׳ הפת שעפשה בפת שאור קאי דאי חמץ ולא נפסל מכלב א״צ לטעום דראוי לחמע אלא בשאור ונפסל מכלב מקשה דהא צריך לטעם זה בחמץ כקושיית הר״ן וצ״ע. ואמנם מהכ״מ שם והרא״ם ז״ל בתוספותיו על הסמ״ג לאוין ע״ז דלהר״א ז״ל חמץ אין ראוי לחמע (ולא גורס דא״צ לזה הטעם) והשתא קשה להרא״ם ז״ל קושיית הר״ן ז״ל הפת שעפשה אמאי חייב לבער הא נבילה שא״ר לגר ל״ש נבילה ול״ש תירוצו דראוי לחמע. והפר״ח אות ט׳ כתב דלהר״א חמץ כ״ז שראוי לכלב מחמע ושאור אף נפסל מכלב מחמע יע״ש וקשה איך כתב הר״א ז״ל דברייתא קמייתא הפת שעפשה חייב לבער שראוי לחמע בפת שאור דבחמץ לא שייך זה דלמא בחמץ וקודם שנפסל מכלב גם הגי׳ לא צריך אין מיושב דהא בנפסל לאדם צריך לזה הטעם דאל״כ הוי כנבילה. וא״כ בהכרח לומר להר״א ז״ל חמץ אין ראוי לחמע אף קודם שנפסל מכלב ואפ״ה ברייתא שניה הפת שעפשה ונפסל מאדם חייב לבער מדרבנן והיינו פת חמץ דבשאור אף נפסל מכלב חייב לבער לדידיה מ״ה. אף דל״ש שמא יאכל משום לא פלוג כ״ז שראוי לכלב והלבוש ס״א כתב דבר שאין ראוי לאכילה שלא נאמר לא תאכלו אלא דבר הראוי לאכילה משמע חמץ שוה לשאר איסורין כל שנפסל מאדם אין בו איסור תורה כלל וכן משמעות הר״מ ז״ל בי״ד ממ״א הי״א שם לא הוציא חמץ מהכלל שאר איסורין ואף בב״ח וכ״ה דוקא עירב דברים המרים הא נפסדו מאוכל אדם אף הם מדרבנן. ואמנם שאור ודאי אין ראוי לאדם ואפ״ה לא הוציא שם מהכלל ולכאורה מוכרח הוא דהא חרכו לאחר זמנו לא פקע איסורו מיניה והיינו מדרבנן. דמ״ח כיון דעפרא הוא מה לי קודם זמנו או אח״כ דאי הטעם הנקברין עפרן אסור למ״ד מ״ה הוא כבסי׳ תמ״ה זה בהנאה הא אכילה הא לא נהנה כלל וע״כ מדרבנן הוא או שמא יבא להנות ממנו דל״ד שמא יבא לאכול א״כ ברייתא שניה הפת שעפשה ונפסל מאדם חייב לבער אפשר הטעם ג״כ מדרבנן שמא יבוא ליהנות וכ״ז דראוי לכלב לאו עפרא הוא ומ״ה אסור בהנאה אבל אכילה דאין ראוי לאדם לית איסור תורה כלל. גם דברי הכ״מ פ״א ה״ב דשאור שנפסל מכלב פטור עליה צ״ע דהסמ״ג מביא תוספתא דשאור קרוי משיפסל לכלב הביאו הפר״ח ואפ״ה חייבו רחמנא כרת ומלקות על השאור כמ״ש רש״י ז״ל פ׳ בא כי כל אוכל מחמצת לחייב כרת על השאור ולוקה יע״ש. סוף דבר הכל נשמע כפי הנראה בשאור דאין ראוי לאדם אפ״ה חייב כרת ומלקות כמבואר ביצה ז׳ ב׳ וערש״י פסחים מ״ג א׳ ד״ה שאור כו׳ ולהחמיץ אחרים כשאור לא חזי יע״ש. וחמץ אם הוא ראוי לחמע אחרים הרי הוא כשאור ונפסל מאדם איכא לאו וכרת באכילה ונפסל מכלב הנה להר״א ז״ל י״ל דאיכא לאו וכרת בתוספתא בשאור דדוחק לומר שזה לב״ש אבל לב״ה שנפסל מכלב פטור דבהא לא מצינו מחלוקת. ולהר״מ ז״ל כל שנפסל מכלב ליכא לאו וכרת וקודם זמנו אם נפסל מכלב מותר ליהנות לאחר זמנו אף מדרבנן. ואם חרכו לאחר זמנו ונפסל מכלב י״ל דמ״ה אסור בהנאה דלא גרע מעפרן וי״ל דמ״ה מותר. ועמ״ל פי״ד מה׳ אבל הכ״א נסתפק גבי מומייא דבר הנפסד מאוכל אדם ואי איכא איסור תורה בהנאה:

והשתא איכא לעיוני במ״ש המ״א אות א׳ נוקשה שמעולם לא היה ראוי דאל״כ עד שיפסל מכלב משמע דמ״ה אסור כל שראוי לכלב ולדידי צ״ע ועסי׳ תמ״ז ס״י ובח״י מ״ו בשם הרשב״א ז״ל דכל שנפסד כעפר אין אוסר משמע הא ראוי לכלב אוסר ולמ״א צ״ע די״ל כל שנפסד החמץ מאדם דומה לנוקשה למ״ד בטל בס׳ ה״ה זה ועמ״ש בפתיחה בריש הספר ומ״ש המ״א באלמר״י ועח״י אות ח״י: