פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם ד:א

ויברך עמ״א הנה בפעם רחיצת שחרית ד׳ טעטים רא״ש לתפילה בנגע במטונף וה״ה מנחה ומטונפות מברך ענ״י ברכות סמ״ך ב׳ יע״ש: ב׳ הרשב״א בב״י ופרישה (בסי׳ קל״ה ברשב״א) דתפילת שחרית במקום עבודה צריך להתקדש ככהן מכיור ונעשה בריה חדשה משא״כ מנחה דלא נעשה בריה חדשה: ג׳ אורחות חיים והוא ג״כ גמרא שבת ק״ט א׳ שיבתא ובת מלך להעביר רוח רעה השורה בלילה על הידים: ד׳ הזוהר דמאן דנאים טעים טעמא דמותא בשיתין נשמין וכי מיתער איתדבק סט״א בידים צריך נט״י. והנ״מ בין הטעמים עיין פרישה ניעור בלילה שייך טעם אורחות חיים ולא דזוהר ונאים ביום שיתין נשמין שייך טעם זוהר לבד. וטעם הרשב״א לתפלה ככהן מכיור צריך דוקא כלי וכח נברא וכל הדברים הצריכין בנט״י לסעודה וכן הם במי כיור דשוין המה (עיין זבחים בזה ולקמן ק״ס מזה) ותפלת המנחה א״צ ענ״י. ולהרא״ש לשיטתיה דפסק בטור משמו בסי׳ זיין דתפלת המנחה נמי ידיו מטונפות צריך לברך ענ״י א״ש ה״ה וכ״ש בבוקר אבל למ״ש המחבר לקמן סי׳ זיי״ן סעיף א׳ כרוב הפוסקים והרשב״א ג״כ דמנחה אין מברך וכ״ה ברל״ג בהכרח נשאר טעם הרשב״א ז״ל לבד וז״ש המ״א בכאן. ומיהו לטעם א״ח וזוהר אין לברך ענ״י כי סכנה ורוח רעה אין לברך רק על מצות ונשאר רק טעם הרא״ש והרשב״א. אבל הט״ז לשיטתיה לקמן ז׳ א׳ וכדבעי׳ למימר אי״ה בט״ז אות א׳ בזה: ע׳ בגמרא ברכות ס׳ ב׳ כי איתער יאמר ברכות כו׳ כי משי ידיה ענ״י וברכות איך אמר בידים מטונפות דאסור כמבואר בסי׳ צ״ב ס״ז ומ״א שם אות ד׳ יע״ש והנה י״ל או דמנקה ידיו תחלה בצרור ועפר וסגי בכך ואח״כ צריך לממשי ידיה לתפלה בעינן דוקא מים לכתחילה או מיירי בסתם ידים שא״י שום לכלוך שישן בבתי ידים וכדומה דלד״ת וברכות כשירים סתם ידים ולתפלה סתם ידים פסולות עיין סי׳ צ״ב בזה ובמ׳א ד״ה. ולפ״ז נ״מ טובא בין הרא״ש להרשב״א כי להרשב״א אף שישן כל הלילה בבתי ידים וידע ודאי שלא נגע במקום מטונף אפ״ה צריך לברך ענ״י בבוקר ככהן בקידוש ידים בהיסח הדעת ונעשה בריה חדשה משא״כ לרא״ש דוקא בנגע במקום מטונף הא ידים דהיסח הדעת אין מברך ותדע שכ״כ ברכות סמ״ך ב׳ לפי שידים עסקניות הן ותיפוק ליה דסובר היסח הדעת נמי פוסל הביאו הטור בצ״ב ובסימן זיי״ן בשם הרא״ש דווקא עשה צרכיו מברך ענ״י במנחה ומשחרית למדו הא היסח הדעת אין מברך. ועמ״ש בט״ז א׳ מזה ועמ״ש בסעיף כ״ג במ״א אות כוז״ח מזה ותראה שמ״א סיים ככהן מכיור והט״ז לא סיים רק בריה חדשה ולכאורה נהפוך הוא כי למ׳א רק טעם רשב״א לדידן א״כ י״ל בעפר לא יברך כלל ודוקא מים לעבודה תקנו ברכה ככהן כו׳ ובסכ״ב פסק המחבר דיברך על נקיות ידים וזה לר״ש כמו שציין באר הגולה שם אות ט׳. וצ״ל לדידן למ״א רק משום בריה חדשה תקנו ברכה זו ועיין אות ב׳ במ״א, ומ״ש בשם תולעת יעקב (בשם הזוהר) א״ר בסימן א׳ ד׳ הביא בשם מנחת יעקב מי״ד שמ״ד אות י׳א דכל הבית כד׳א והקשה מפ״ז לקמן דלקולא צואה בבית חוץ לד״א שרי כ״ש לחומרא ובית היינו חדר והביא מלבוש סימן ח׳ סי״א וס״ט ס״א ראיה להתיר והניח בצ״ע. ומ״ש בגמרא לא משמע כן ברכות ס׳ ב׳ ולקמן מ״ו ט״ז א׳ שלא על הסדר אין ראיה והמ״א א׳ ע״י מפה א״ש כאן. ומ״ש לא יטול חלוקו כו׳ ברכות נ״א א׳ ופירש״י יטלהו ממקום שהוא שם משמע אפילו נטל השמש ידיו ומ״ש בשם הכתבים הוא דבאות ב׳ בשם ד״מ אשר יצר דרשאי ליגע בנקביו וא״כ תיכף אחר נ״י ראוי לברך ענ״י ומיד אשר יצר כמו יצא מביה״כ מיד וא״כ בהכרח יעשה צרכיו קודם נט״י ויברך ענ״י ואשר יצר מיד כיון דנצרך לנקביו וכן דרך כ״א בבוקר בודאי דהרב בהג״ה מודה דאסור לברך אשר יצר אם לא יעשה צרכיו תחלה דלמה יכניס בספק ברכה ומיהו למ״ש בשם תולעת יעקב ד״א אסור קשה אם לא יטול מים בחדרו יטול ידיו ומברך ענ״י וא״י. אבל להמ׳א אות ב׳ בריח חדשה הוה שבח ויכול לומר בבהכ״נ עיין סימן י׳. והביא גמרא שבת מ״ט ב׳ ור״מ פ״ד מהלכות תפלה ה״ג דרוחץ נמי רגליו והר״א השיגו והכ״מ פי׳ להר״א רוחץ דשרי ולא הוה ליפות ומ״מ לא נהגו עכשיו כן לרחוץ רגליו שחרית עיין א״ר א׳ וי״ל בין הולך יחף ב״ב נ״ז ב׳ משא״כ עכשיו הולכין במנעלים א״צ לרחוץ רגליו נ״ל: