פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם שמב:א

צ״ע כו׳ עמ״א הראה מקום לשפ״ו במ״א אות י״ב וי״ג בככר בקידוש היום כו׳ וססי׳ תקס״ב בתענית יע״ש וע׳ שבת ל״ה ב׳ העושה מלאכה שני ביה״ש כו׳ ובה׳ שגגות ואי עושה ביה״ש מ״ש לחוד אי חייב אשם תלוי די״ל איקבע איסורא ספק מ״ה אסור וגזרו על שבות ביה״ש מ״ש ועט״ז מ״ש שם וע׳ עירובין ל״ד א׳ ברש״י ותוס׳ ד״ה אמאי דבהג״ה שם וי״ל היינו ספיקא של המ״א דלרש״י משמע ביה״ש מ״ש אסור שבות ומש״ה משני גזירה י״ט אחר שבת דצריך להוליכו ע״ש עד פחות ד״א לשם דביה״ש מ״ש לא יכול דאיקבע איסורא ותוס׳ בהג״ה סוברים דגם ביה״ש מותר. או יאמר דכוונת הג״ה כמ״ש התוס׳ ד״ה גזירה דאי בי״ט אחר שבת רק דרבנן והבן זה. ועת״ש ש״ז אות מ״ט האריך ולמ״ש י״ל:

ודע הא דאמרו כל דבר משום שבות כו׳ אין למידין מכללות עמ״א רמ״א וי״ו. ויראה כ״ש משאצ״ל דאסור ע״י ישראל די״א דהוי ד״ת ואף למ״ד דרבנן חמיר הוא משאר דרבנן וע״י עכו״ם לומר לכבות נר ביה״ש כל שאין מצוה ולא טרוד ונחפז י״ל דאסור והבן זה:

נשאלין נדרים ביה״ש ע׳ תוס׳ עירובין למ״ד ב׳ ד״ה אלא ובתו״ש שמ״א אבל לא מפירין דשמא לילה הוא. וע׳ מהרש״א ז״ל שם: