פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם שכח:ט

שוחטים עמ״א עב״י הרא״ש ביומא פ״ג כתב בשם הר״מ רבו ז״ל דשבת הותרה לא דחויה ואפילו איסור דרבנן אין לדחות מקמיה איסור שבת (במ״ש הדמיון י״ט לנחור עופות אין שחיטה לעוף מ״ה ה״ה בחולה ולדמיון נקטיה דקיי״ל כמ״ד יש שחיטה לעוף מ״ה) אבל הרמב״ם ור״ן ורשב״א כתבו שבת דחויה לא הותרה ע״כ הטעם דבנבילה יש כמה לאוין אף בחד זית מכל משהו בפיו שאוכל ח״ש אסור מ״ה (ע׳ ע״ש) כו׳ גם יש טעם שחולה קץ באכילת איסור ולפ״ז באיסור דרבנן י״ל שאין החולה קץ דוגמא למ״ש בי״ד קי״ט ובש״ך כ״ז במוכר דבר איסור מד״ס מה שאכל ישלם יע״ש ובי״ד קכ״ה ס״י דאפשר שיקח העכו״ם הכלי ולא יהיה ניסוך א״כ ודאי טוב לעשות המילוי ע״י ישראל שלא יאסור העכו״ם יין שבחבית והעכו״ם יחמם ובשי״ח סי״ג לחמם בכ״ש שרי הישראל אם לא שא״א בכ״ר. וכ״ז למ״ש הר״ב בהג״ה סי״ב דאם אפשר ע״י עכו״ם בלי שיהוי טוב ע״י עכו״ם. אבל בשהייה כ״ע מודים דמאכילין אותו נבילה מבלי שיהוי. ולטעם הר״ן וכפי הנראה שהב״י פוסק כר״מ ורשב״א ור״ן דשבת דחויה אם יש בן פקועה הטעון שחיטה מדבריהם טוב ע״י עכו״ם איסור דרבנן ממה שיעבור ישראל איסור שבת מ״ה. ואפשר באיסור דרבנן נמי קץ ביה ודוקא סתם יינם קיל בעיני העולם וא״י החולה דלא יהיה קץ נותנין לו איסור דרבנן:

עיין בפרשת דרכים דרך חיים פלפול על דברי הר״ן ז״ל מהא דטבל ותרומה משמע דאף דיש כמה זיתים כו׳ ושם נאמר אמאי אין מבטלין האיסור ברוב וכדומה וכתב כל שאין לחולה צורך בביטולו אסור לנו לעשות ולפ״ז החולה גופא יכול לערבו ולבטלו וטוב יותר ממה שיאכל איסור תורה בכמה לאוין מיהו אם הותר איסור לבריא כמו המבשל בשי״ח דכאן טפי איכא למיחש שמא ירבה ליקח איסור ולבטל בהיתר בשביל הבריאים ג״כ וכדכתיבנא. ועמ״ש אי״ה באות י׳ מזה ובט״ז אבאר עוד: