פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם שכ:יט

גזירה שמא יסחוט ע׳ מגן אברהם הקשה חדא לר״ש דבר שאין מתכוין מותר וגזירה שמא יסחוט ל״ש בספוג דעשוי לכך ול״ש מכבס ביה דעומד לכך וגם דש ליכא דאזיל לאיבוד כ״ש בשמן דלית מכבס ובאמת לשון הש״ע הוא לשון הטור ובר״מ פכ״ב הט״ו שלא יסחוט יש לפרש ביש בית אחיזה דאז אפשר שלא יסחוט וע״ז השיג הר״א דא״א אלא הטעם דהוי כמריק מים וע׳ פרישה אבל הט״ז דכתבו שמא משמע דאפשר בלא סחיטה באין בית יד א״כ אמאי גזרינן ועוד בגמרא קמ״ב א׳ מפרש דהוי פ״ר ובש״ע משמע הלא הוי פ״ר רק שמא יסחוט בין אצבעות ובית אחיזה ל״ג. ומ״ש רש״י והר״מ כתבו כו׳ הר״מ שלא יסחוט קאי איש בית אחיזה וברש״י אין מוכרח ובפרישה שלא יסחוט קאי אאין בית אחיזה וכט״ו שמא (דאל״כ היה לומר מפני שסוחט וזה דעת השגות דע״כ אסיפא דארישא פ״ר הוא) ועא״ר אות י״ו ולא הבינותי דשם כתב בנגוב לא הוי פ״ר ולא פלוג ועתו״ש. ועיין לבוש. ערש״י שבת קמ״ג ב׳ לא יספוק שמא יסחוט היי״ן ובתוס׳ ד״ה חבית הקשו דבגמ׳ שלא יעשה כדרך חול ובר״מ הכ״ב הי״ו כדרך חול יבוא לידי סחיטה ובמ״מ משמע שזה פירש״י ובתוס׳ קשה היה להם להקשות הא הוי פ״ר ולרש״י י״ל עובדין דחול בשמן ביד (עמ״מ שם) ויין גזירה שמא יסחוט אף בית יד שרוצה בכך ומשום ליבון ביין נמי שייך ואף בספוג עיין לבוש משא״כ שמן סופג דליכא גזירה שמא יסחוט לשיטתיה בקמ״ה מעלמא לית איסור תורה ומלבן בשמן ל״ש רק ביין עט״ז. ולפ״ז לטפח ביד אסור עובדין דחול הא ספוג ל״ש עובדין דחול ושרי בספוג ויין מכבס ואפשר נ״מ עוד לענין מ״מ עיין ר״מ פ״א ובריש חולין א׳ עובדין דחול לוקה מ״מ והדברים ארוכים ולי העני אשר דרכי החכמה נעלמו ממני לא ראיתי להאריך עמ״ש כ״ב: