פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם לב:סט

קשר עמ״א ועתו׳ שבת ס״ב אי דלי״ת ויו״ד הלמ״מ הם או לאו ומ״מ יראה דאין לעשות הקשר כ״א לשמה ואין לעשות אותם ע״י קטן ואי״ה בסימן ל״ט ס״ב בט״ז ב׳ ומ״א ו׳ אבאר עוד וכאן אין להאריך:

אמר המר ונמהר ראיתי שערוריה בסופרי זמנינו ואין כ״כ תימה הלא בזמן הלבוש רגז ושחק עליהם להמעיין בו בסעיף ך׳ יע״ש לכן הסכמתי לכתוב פתיחה קצת דברים כוללים השומע ישמע:

דע דהטור כתב שהסופר צריך להיות מאוד ירא וחרד לדבר הש״י ולדעתי יותר משוחט כי שם לאו דנבילה וכאן מבטלין כל ישראל עשה בכל יום ומברכין ברכה לבטלה ואפי׳ נאמר דל״ת חמור מעשה (עיין יבמות פ״ק) מ״מ ברכת לא תשא י״א דהוה ד״ת עיין רט״ו מ״א ו׳ ובצירוף עשה ודאי חמור משוחט וראיתי להקדים ראשונה מה שצריך ליזהר בכתיבת התפילין ונחלק לשלשה דינים: א מי הוא הראוי לכתוב תפילין מבואר בסימן ל״ט ושם נקיט מסור וספק אם מ״ה פסול או מדרבנן ויבואר שם וצריך ליזהר בזה כי מצוי בעו״ה וקטן פסול בכל תיקון עשייתן. והלבוש קרא תגר בסימן ל״ב סעיף ך׳ על סופרים שמניחין נערים לכתוב ואין כותבין בכוונה ואני העני אומר אפילו נאמר דישראל עע״ג כשר מ״מ ספק הוא אפילו הוא בן ט״ו שנים שמא לא הביא ב״ש וכמ״ש המ״א בל״ט אות א׳. ול״מ אם ספק תורה לחומרא מדרבנן אפי׳ נאמר מ״ה מ״מ לא כודאי הוי אלא מחמת ספק (בתה״א ק״ב א׳ ספק תורה כודאי והיינו דאין לוקין הא וודאי הוי ולדידי ספק טובא דבסי׳ תקפ״ט טומטום אין מוציא דמספק חייב גם אין מברך על המצות כמ״ש בסי׳ י״ז ולפ״ז טומטום פסול לכתיבת תפילין) וא״כ נער בן ט״ו שנים ואין לו ב״ש אפי׳ נאמר דספק נשרו ד״ת ספק אפ״ה פסול לכתוב תפילין כדאמרן. והמרדכי שכ׳ קטן הגיע לחיניך אין למידק מיניה וכדכתיבנא ואי״ה בל״ט יבואר עוד. ופסול הוא אפי׳ להגיה אות ולהפריד נגיעות לכתחלה אסור עמ״א ל״ט ו׳ ולתפור תפילין ולחפות דיעבד פסול ולהשחיר רצועות אפילו ישראל עע״ג י״ל פסול כללא דמלתא כל תיקון עשייתן יהיו דוק׳ ע״י זכר גדול יג״ש וב״ש ובל״ט יבואר אי״ה אם הא דחוששין שמא לא הביא ב״ש ספק תורה הוי או רק מדרבנן ומ״ה אזלינן בתר רובא וכאן אין להאריך:

מי שכותב בימין וכל מלאכתו בשמאל או להיפך כתבנו בל״ב במ״א אות ד״ה דאין לנו לקבלו לסופר מההיא דסימן כ״ז מ״ז כי יש ספק באיזה יד מניח תפילין ואע״י לדידיה פסק הר״ב שם דיד שכותב הוי ימין ומניח בשמאל ונמצא יכתוב בימין שקושר בה אנו אין אחראין לזה ושמא הלכה להיפוך ובעינן וקשרתם וכתבתם ביד הקושר יכתוב יע״ש. ותפילין בי בר חבו אחרינא משכח שכיחי:

ומומר לתיאבון לתפילין איכא לעיונא ביה עמ״א ל״ט ג׳ וקשה מה שהקשה הרשב״א בחולין הביאו הב״י בי״ד א׳ מומר לתיאבון דילמא אתרמי ליה קלקול ולא יגיד וי״ל דאין קלקילי שחיטה יוצא מבן דעת ובתפילין דמלאכה רבה וכמה קלקולים שכיחי באונס חק תוכות שלא כסדרן ושכח לקדש השם כל אלו אונסים דשכיחי הוי והוא לא יגיד כל שיש טורח מטרח לא טרח. ומסיק בלבוש בל״ט הטעם דאין כותב לשמה ולפ״ז אם שמענו שאמר כן (ואע״פ שבלב חושב להיפך לאו כלום) ובי״ד רפ״א דאין בקשירה והנה בי״ד פסק המחבר בקי״ט סעיף יו״ד מסור כשר לשחיטה ולס״ת פסול משמע הטעם דאין כותב לשמה. גם מומר לחלל שבת באיסור דרבנן צ״ע אי כשר לתפילין עי״ד סימן ב׳ ופריי שש ובתב״ש שם בשם ב״ה. ומיהו ממ״ש ב״י בל״ב בשם ספר התרומה דכתבו בשמאל אין סברא שיכתוב תפילין כהלכת״ן ולא יהיה חייב בשבת וממילת כהלכתן משמע דכשירים לגמרי והא מדרבנן מיהא חילל שבת ש״מ לכאורה בדרבנן כשירים ולמעשה צ״ע וא״כ מי שמחלל שבת במוקצה והוצאה לכרמלית בפרט י״א דגם האידנא רה״ר אין להניח לכתוב תפילין:

צריך להוציא בשפתיו בשעת תחילת כתיבת התפילין לשמה ובכל שם יוציא בפי׳ ואפילו אמר בתחילה שגם כוונתו לשם קדושת השם משמע בט״ז י״ד רע״ד דשפיר דמי הא״ר בל״ב מפקפק בזה ובפנים כתבתי דאין ראיה מט״ז רק אדיעבד לא לכתחלה:

וקלף המעובד לס״ת מותר לתפילין ומזוזות אבל לדבר חול לא וגט הוי דבר חול ובלבוש סימן מ״ב הניח בצ״ע ואם מועיל תנאי והמ״א במ״ב אות ו׳ משמע דמועיל תנאי וא״כ עכ״פ יש ליזהר בתנאי. ואם התחיל לכתוב על קלף מעובד לס״ת ונמלך ורוצה לעשות מנשאר תפילין או מזוזה רשאי אבל דברי חול (גט נמי חול) לא מהני אפי׳ תנאי עמ״א מ״ב ו׳ ואי״ה שם יבואר עוד ועמ״ש בל״ב במ״א יו״ד:

רצועות של תפילין תשמישי קדושה מיקרו לא קדושה עצמה כמבואר סי׳ קצ״ד ס״ב וצ״ע אם מותר עור שמעובד לס״ת ותפילין ומזוזה אי שרי לעשות רצועות מהן דאע״ג דקיי״ל כל שלא נשתמש מותר להוריד מקדושה חמורה לקלה היינו מקדושה לקדושה לא מקדושה לתשמישי קדושה גם אי רשאי למכור מותר עור מרצועות למנעלים עמ״א מ״ב אות וי״ו:

השני שתפילין ומזוזות צריכין שיהיו כתובים כסדרם מ״ה דכתיב והיו הדברים כסדרן בזן הקדים פרשה לפרשה ובין תיבה לתיבה או אות לאות פסול אבל התגין והקוצ״ו של יו״ד מבואר בסימן ל״ו בט״ז ומ״א דיש לתקן אפי׳ אחר שנכתבו דכל שהאות צורתו עליה אע״ג דבלא קוצ״ו של יו״ד (השמאלי) פסול לר״ת וגם תגין י״א דפסול אם לא תייגן מ״מ והיו הדברים גוף הדברים כסדר נכתבו. וכן להפריד נגיעות בין אות לאות שרי אח״כ:

וכן אם יו״די האל״ף והשי״ן והעי״ן ורגל התי״ו אין נוגעין ותינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותן בצורתן רשאי לתקן אבל יו״ד של צד״י שאין נוגעת אע״ג דהתינוק קורא אותו אין מתקן שלא כסדרן כ״ז מבואר בל״ב סכ״ה ומ״א ל״ו וההפרש הוא שיו״ד נו״ן בצד״י הם שתי אותיות ממש משא״כ יו״ד האל״ף אע״פ שלעצמה צורת היו״ד עליה מ״מ הנשאר אינה אות אחרת עליה גם אין כותבין יו״ד ע״ג קו כזה מש״ה מהני תינוק דלא ליהוי שלא כסדרן. ויראה דכל הני דוקא שאין ניכר פרידתן להדיא הא ניכר פרידתן להדיא אע״ג דהתינוק קורא כן כיון שאין צורתה עליה הוי כותב שלא כסדרן. ויראה דל״ד אלו השנוין שם בל״ב ס״ה דה״ה בי״ת וד׳ וכדומה שאין הגג מחובר לירך למעלה ויש הפרש דק ביניהם ותינוק קורא האות כצורתה יכול לתקן ולא הוי שלא כסדרן דמ״ש מיודי האלפין והשי״ן והעי״ן דרשאי לתקן כה״ג ומיהו בחי״ת שרגל שמאלי יש והפרש דק בין הרגל והגג אעפ״י שתינוק קורא חי״ת שאין הפרש רק טעם מידי דהוה אצד״י שכתובה יו״ד נו״ן לא מהני תינוק ה״ה זה כיון שאנו רואים שהיא צורת ה״א תו הוי שלא כסדרן ול״ד ליודי האלף כמ״ש והבן זה דאין חילוק בין נראים כב׳ אותיות או אות אחד צורתה ממש אות אחת:

כללא דמלתא כל שאין כותב רק מוחק או מוש״ך לא הוי שלא כסדרן המשל לאבותיך מלא וי״ו צריך למחוק הוי״ו והתיבה כב׳ תיבות ימשוך הבי״ת ואע״פ שכותב משיכה לאו כלום עביד דתחלה נמי צורת בי״ת עליה אבל ודאי בי״ת כצורת נו״ן כפופה ומושך לבי״ת שלא כסדרן הוי וכן כל שנתקלקל צורת האות ע״י גרירה כשכותב אח״כ ומתקן הוי שלא כסדרן אפילו נכתב כסדר כמו קו״ף בחוזק רשאי למשוך הגג ואע״פ שהרגל באמצע וכן ה״א כה״ג אבל אם יגרור הרגל וימשוך הגג ויכתוב רגל אחר כיון שביטל צורת האות כשכותב ומתקן הוי שלא כסדרן עמ״א אות ל״ג ומ״ש אני שם והער על זה מה שמבואר בל״ב סעיף כ״ז אם רישומן ניכר הא לא״ה אע״פ שנכתבו כסדר תחלה כשנמחק וכותב לאו כסדר הוי ובכל שיטה בעינן נסדר ול״ד למוקף גויל דלא קפיד קרא רק אשעת כתיבה כמ״ש בפנים באורך:

והנה אם כתב תיבה אחת שלא לשם תפילין אי הוי אמרי׳ דהעברת הקולמוס לשמה מהני הוי מקום לספק אי הוי שלא כסדר או לאו אבל ודאי דאין מהני העברת הקולמוס ע״ג שלא לשמה דיו ע״ג דיו כמבואר באה״ע סי קל״א סעיף ה׳ אינו גט וי״א ל״פ אלא חוששין יע״ש ועי״ד רע״ו בטור וש״ך אות ב׳:

אלא שראיתי להמ״א בסימן ל״ג אות זיי״ן כתב דלרבנן לא מהני העברת הקולמוס בשם ה׳ דמיחזי כמנומר וא״י מה הוא והראה מקום לאה״ע ומנומר לא אמרו בגיטין כ״ד אלא היכא שהרבה אזכרות העבירן לשמן הא בשם א׳ דחי רב אב״י בגיטין ך׳ א׳ זה אלי ואנוהו ודיחויא הוא ולדידן קיי״ל דאפי׳ כתיבה שאין שם לא מהני העברת הקולמוס לשמה וכדכתיבנא וצ״ע ומיהו בהשחרת בתים ואף רצועות בחזר והשחירן לשמן הדין אמת דכשר דבצבע תליא מילתא ול״ש כאן כתב מבטל כתב ועדיין צ״ע דהא מדמינן גיטין לשבת ובשבת אם צבע עור בשיחור וכדומה ובשבת העביר עור שיחור פשיטא דלא עשה כלום וצ״ע:

קיי׳ל ניקב רגל הה״א ונשתייר מלא יו״ד כשר ויראה לי ה״ה שאר האותיות ד״ה ז״ח למ״ד פ״א פשוטה צד״י פשוטה קו״ף רי״ש תי״ו אם נשאר מירך הימין כיו״ד די בכך אלא שבסי׳ ל״ב הי״ו חשיב אותיות הפשוטות זיי״ן וא״י למה הא ראשה מרובע ועובר מב׳ צדדין כמ״ש בסימן ל״ו ובתמונת אותיות וא״כ אם רגלה יו״ד מה בכך וי״ו ונו״ן פשוטה וך׳ פשוטה תדמה לדלי״ת אבל זיי״ן למה בפנים כתבתי מזה צ״ע:

ובענין מוקף גויל קיי״ל דבתחלת הכתיבה צריך מוקף גויל מ״ה וכתבתם כתיבה תמה עב״י וב״ח ודרישה אבל לאחר שנכתב ניקב או אכלו עכברים ותולעת כשר כמבואר בפנים סט״ו וי״ו ובפנים נמי בעינן מוקף גויל ומט״ז אות א׳ משמע כל שאין ניקב כ״ל תונו בשר וכתבנו שם להלכה יש להחמיר אפי׳ בצד א׳ בפנים נמי פוסל כמו בחוץ עמ״ש בט״ז אות י״ד. ומיהו ודאי דיעבד דוקא כשר הא כל מה שיש לתקן הוי כלכתחלה וצריך תיקון הילכך אם ניקב בצד אות ועב הוא מגרר קצת עוביו ויש לו היקף גויל דאין שיעור לעוביו עמ״א אות י״ו. ויש לפעמים תיקון אע״ג דנכתב באין היקף גויל ך׳ פשוטה בלי היקף כמ״ש המ״א אות כ״ז והוא מוסכם כמ״ש שם וה״ה שאר אותיו׳ הן באורכן או בעוביין אם תשאר צורת האות עליה מוחק וגורר ולא הוי שלא כסדרן וכדכתיבנא:

ובענין ינוקא דלא חכים ולא טפש יש בו כמה דינים בפשיטות ודאי מהני וא״צ לתקן כל שמסופקין לנו והוא קורא כצורתה אבל אם ברור לנו שאין צורתה עלית לא מהני קריאתו ובשאר אותיות מהני תינוק לתקן דלא ליהוי שלא כסדרן אבל תיקון בעי. ו׳ וג׳ פשוטה שנפסקה צריך לכסות שלמטה ט״ז אות י׳ וכ״ש אם נשאר רושם החלודה למטה דכ״ע מודים כן עמ״ש בסעי׳ כ״ז מזה. ויש לפעמים אע״פ שתינוק אין קורא כצורתה כשר כטו ח׳ שחטוטרת אין נוגעת ותינוק קורא ב׳ זייני״ן בסכ״ה כשר שאין מורגל בחי״ת כזה ומשמע שם בי׳ האלפין אע״פ שמרוחקין להדיא כשר דאל״כ למה לי תינוק וי״ל אה״נ אלא דאי תינוק קורא לה בצורה אחרת לא מהני תיקון וצ״ע:

ויש בכותב נקודה אחת שלא כסדרן אם כתב רי״ש במקום דלי״ת וצריך לרבע בדיו כמ״ש בט״ז ט״ז תו מיפסל משום שלא כסדרן הכלל כל שאין צורתה עליה וכותב נקודה הוי שלא כסדרן כאמור:

השלישי הוא חק תוכות. כ״מ שנאמר וכתב תפילין ומזוזה ס״ת גם פסול בו חק תוכות (וחתימת עדי הגט בחק תוכות ע׳ ב״ש ק״ל אות כ׳ במקום עיגון כשר אע״ג דלא כתיב וכתב לכתחילה מקפידין כמו בכל הגט יע״ש) והנה ענין חק תוכות צריך הסופר ליזהר בו מאד:

ומהו חק תוכות נקוט האי כללא בידך כי הפוך הוא משלא כסדרן ששם גורר ומוחק ומושך לא הוי שלא כסדרן ובחק תוכות נהפוך הוא גורר ומוחק ומושך כל שאין עושה מעשה בגוף האות ומשלימה עדיין הוי חק תוכות. הדמיון בי״ת כצורתה או סמ״ך וכ״ף וכדומה שנפל טיפת דיו לתוך החלל אחר שנגמרה בהכשר ונפסד צורתה עי״ז (ואפשר אפילו התינוק קורא אותה כל שאנו רואין שאין צורתה עליה) לא מהני גורר הטיפה ההוא דהא לא עביד מעשה בגופה ונפסלה תו הוי חק תוכות ורחמנא אמר וכ׳ וכל שנפסלה בטלה כתיבה קמייתא ועתה הוי חק תוכות ואפילו מושך אח״כ הבי״ת גגה ושוליה בלא״ה צורתה עליה ופסולה וגדולה מזו חי״ת במקום שני זייני״ן לא מהני שיגרור החטוטרת וישארו ב׳ זייני״ן דמה תעביד בגוף האות עב״ש אה״ע סי׳ קכ״ה אות ג׳ הביאותיו בפנים אבל אם צריך להשלימה אח״כ כשר ולא מיקרי חק תוכות כן מבואר מאה״ע קכ״ה ס״ד ומ״א בל״ב אות כ״ג אבל הט״ז שם פקפק ע״ז יע״ש באות י׳. ממ״א אות ל׳ משמע שכל מה שנכתב בפיסול אח״כ ג״כ צריך לגרור רק מה שנכתב בהכשר כמו מ״ם פתוחה שמורכב מנו״ן וי״ו אם נסתמה גורר הוי״ו החרטום ונשאר הנו״ן ומשלימה אז כותב הוי מאחר שביטל צורת האות ואכתוב קצת אותיות מאלפ״א ביתא לדמיון וממנו תקיש על השאר:

א אם נדבק יו״ד עליונה (נקרא פני אלף) או יו״ד התחתונה (נקרא רגל) בקו אמצעי ההולך באלכסון ונתבטל צורת יו״ד מעליה שנעשה קו שוה אין תקנה למחוק ולגרור רק יבטל צורת האות וישלימה וכפי הנראה באה״ע הדין כך אם כתב יו״ד עליונה וקו אמצעי ונדבק גורר ומשלים הרגל ואם נדבק והשלים ואח״כ גררו גורר העליון וכותב יו״ד ודי ומשלימה אבל כפי מ״ש הט״ז שם ואני במ״א כ״ג ולמ״ד הדין כך אם נדבק יו״ד עליונה והשלימה הכל אין תקנה בגורר יו״ד עליונה לבדה ומשלימה כ״א מה שנכתב בפיסול אח״כ הכל צריך לגרור כנראה ממלת כל יע״ש בל׳ ואם נכתב בכשרות ואח״כ נדבק יו״ד עליונה או תחתונה ימחוק היו״ד ומשלימה ושפיר:

ואם אירע יו״ד נדבקת באלף אלהיך א״ר בל״ב אות ל״ג צידד בזה למחוק אסור כמו ה״א שנדבקה הרגל ביו״ד רע״ו ותקנה שימשוך היו״ד למעלה ויעשה לה גג ומה בכך שירך עבה יע״ש הביאותיו בפנים. והנה למ״א למ״ד הפרש יש ביו״ד תחתונה יעשה כן ובעליונה שנדבק קודם שנתב האל״ף ונגמר כך אין תקנה שימשוך כפי מה שפקפק הט״ז באה״ע קכ״ה דלא מהני מה שהשלימה מה שנכתב בפיסול ודוקא נו״ן וי״ו מורכב שאחד נכתב בכשרות הא לא״ה לא וקצת דמדומי ראיה מרי״ש במקום דלי״ת או להיפוך צריך לגרר הכל יע״ש בפנים:

ב פירשתיו לעיל דלא מהני גרידת הטיפה רק לבטל צורתה גג עליון או שולים או קצת יריכה ומשלימה ודי אף למ״א כי נכתב בכשרות הבי״ת תחלה וכדאמרן:

ג מורכב מוי״ו ויו״ד ט״ז אות י״ז ומוחק היו״ד אם נדבק ודי בכך כמו מ״ם פתוחה שגורר החרטום ודי בכך:

ד אם כתב ה״א במקום דלי״ת אין תקנה לגרור הרגל ולהניח הדלי״ת מאחר שנפסל ודומה לצורת ה״א לא עביד מידי והוי חק תוכות אלא צריך לגרור הגג עד שיהא כצורת וי״ו ומשלימה ול״ד לרי״ש במקום דלי״ת או להיפוך כי הדלי״ת לאו בפיסול נכתבה אבל לגרור הירך צריך כולו דאם נשאר כצורת יו״ד די כמו רגל ה״א דימלא אות קטנה ה״ה דלי״ת וכדומה וכדבעי׳ למימר קמן אי״ה וא״כ אכתי לא עביד מידי וכבר כתבנו מושך לא מהני כל שלא נפסל צורת האות והוי חק תוכות וכדכתיבנא:

ה דלי״ת במקום ה״א יכתוב עדיין הרגל אם אין כתוב אחריו ובס״ת כשר שלא כסדרן גם כן אם כתב הרגל באמצע הגג יכול לגרור הגג שיהא שוה לרגל כי י׳א שגם זה צורת ה״א עמ״א אות ל״ג ואפי׳ למאן דפוסל יש לסמוך ולומר דלא הוי חק תוכות מאחר שצורת אות עליה וכה״ג יש לסמוך נ״ל:

ו אם כתב דלי״ת במקום וי״ו צריך לגרור כל הגג ממש ולא סגי שישתייר וי״ו ואפשר דבעי נמי לגרור יד הירך דומה לדלי״ת ורי״ש אם נשתייר ברגל מלת אות י׳ פסול הוא אבל מלא אות דידה מהני או קו דק מאור כשר עמ״א אות ט״ז י״ז:

ז צורתה ידוע ולא יכולתי להלום מ״ש בסימן ל״ב סעיף ט״ז נפסק אותיות הפשוטות וקחשיב זיי״ן בהדייהו דמשמע אם נשאר ברגל אות י׳ פסול וא״י למה דאין צורתה יו״ד שעוברת משני ראשיה ובפנים כתבתי מזה:

ח ידוע מחלוקת רש״י ותוס׳ מנחות כ״ט ב׳ וב״י בסי׳ ל״ו וירא שמים יוצא ידי שניהם ב׳ זייני״ן וחטוטרת בראשו ומקל כעין תג בשמאל ובב״י משמע די״א כשר בחי״ת כרש״י דאמר ספרי דווקני משמע לכתחלה ובה״א דתליא אי דבוק פסלינן אית לומר כן בחי״ת ועכ״פ סופרים שעושין חי״ת פשוטה ובלא מקל יש ספק א׳ לומר דפסולה משא״כ כשעושין כא׳ מהם יש ס״ס ומהראוי לכתחלה לצאת ידי שניהם ועמ״א ל״ו אות ג׳ בשם ע״ת ומהר״א מיט״ל עשה ד׳ ווי״ן וחטוטרת יגרר הדלי״ת ע״ד שתעשה וי״ו זה דנפסל צורתה ולא מהני גרירה כל שאין כותב ומשלימה כמו דלי״ת במקום וי״ו צריך לגרור עכ״פ כל הגג. וצ״ע ובחי״ת קולא אף ע״פ שאין תינוק יודע כמבואר בל״ב סכ״ה אבל חי״ת פשוטה שאין נוגעין רגליה ותינוק קורא אפשר לתקן כמו יוד״י האלפין כששתי רגליה אין נוגעין או ימין אבל שמאל לא מהני כמו צד״י יו״ד נו״ן וכ״ש זה שדומה לה״א ובח״י התינוק פסול כי מורגל בחי״ת פשוטה עמ״א ל״ז:

ט צורתה ראש ימיני כפוף לתוכה ושמאלי כזיי׳ן ב״י ל״ו ואם עשה באופן אחר לא כפוף ולא זיי״ן כשר ויכול לתקן אחר כך כל שאין צורך לא הוי שלא כסדרן:

י תמהני על הסופרים כי רוב הפוסקים סוברים בסתם מעכב קוצ״ו השמאלית וכן ראוי ומיהו יכול לתקן אח״כ כמ״ש הפוסקים וט״ז ומ״א ל״ו וכללא כל שקצת צורת האות עליה ותינוק יודע אע״פ שפסול כך יכול לתקנם כמו בל״ב סכ״ה ול״ד לנדבק פני האל״ף די״ל דאין תקנה למשוך היו״ד הג״ג כמש״ל כי שם רואין אנו שאין צורתה כלל עליה משא״כ כאן:

כ עגולה מכל צד בימין למעלה ולמטה ויראה כל שיש לה זוית למעלה או למטה פסולה אבל בי״ת צריכה מרובעת בימין למעלה ולמטה כמ״ש ב״י סי׳ ל״ו תמונתו דלי״ת בתוך גרין וי״ו וצ״ע אם למעלה כרי״ש ולמטה מרובע ואין להקל ע׳ מ״ש במ״ם סתומה:

ך פשוטה תמהני על הסופרים שעושין מרובע למעלה ורוב פוסקים פוסלים עמ״א ל״ב אות כ״ו ולבוש יע״ש ויראה דיכול להוסיף דיו לעשותה עגולה ולא הוי שלא כסדרן דצורתה עליה מיקרי ותינוק מורגל במרובעת כמו בל״ב סכ״ה עט״ז אות ט״ז. אם משך הגג ונראית כרי״ש או דלי״ת צריך לגרור כל הגג ואם אפשר להאריך הרגל למטה יאריך מ״א ל״ב כ״ו ושלא כסדרן פסול כל שכותב. אבל ך׳ פשוטה כדלי״ת לא יגרור ויעשה רי״ש כי שמא פסולה וחק תוכות הוי כדכתיבנא:

ל צורתה ידוע קצת כעין ב״ף כפופה ועם וי״ו עב״י ל״ו:

מ מורכבת נו״ן וי״ו ונתבאר לעיל איזה הוי חק תוכות וכל שגורר החרטום כשר ושלא כסדרן פסול בזה:

ם סתומה עב״י ל״ו מחלוקת בו ואם למעלה עגולה או מרובעת מכל צד ובלבוש מ״ם סתומה עגולה למעלה לימין ולמטה מרובעת נמצא יש לה ג׳ זויות וגגה עובר קצת לשמאל יע״ש ומ״מ אם כותבין מרובעת לגמרי שפיר דמי כי בקל יכול לטעות ולבוא לידי טעות ומב״י ל״ו משמע גבי מ״ם אותיות עיכ״ל סק״ר אין להם זויות ואותיות בדה״ם פך״ת יש להם זויות משמע בי״ת מרובעת מעלה ומטה:

נ כפופה ופשוטה מבואר בב״י ולבוש בג״י צורתה ראשה זיי״ן דוקא והר״ן מביא ראיה מהבונה שלא יעשה הזייני״ן נוני״ן לא ווי״ן נוני״ן וצ״ע אם כתבם צורת וי״ו למעלה אם כשירה ולמטה כפופה ימשוך הרבה לצד שמאל וכל שמושך יותר שפיר טפי להוציא מצורת בי״ת:

ס תהיה עגולה מג׳ צדדים ולשמאל למעלה הגג עובר ומרובע ויש לה זוית א׳ לצד שמאל ולמטה משוכח קצת לא עיגול ממש עב״י ולבוש בל״ו:

ע מורכבת עיין ב״י ל״ו ולבוש ואין לי להאריך בזה:

פ כפופה ופשוטה הנקודה צריך ליגע בגג ואם לא נגע ותינוק קורא פ״א יש לתקן כבסי׳ כ״ה יע״ש ועב״י ולבוש משמע שיו״ד הנקודה אין ליגע כלל כ״א בקו יורד משמאל על פניה ועכ״פ אם הגג עובר לשמאל צ״ע אם כשירה כמו ה״א וקו״ף כמש״ל:

צ מורכבת יו״ד נו״ן מבואר דינו בל״ב סכ״ה אין מועיל תינוק באין נוגעין וצד״י פשוטה עיין תמונתה בב״י ולבוש ומבואר ריש השמאלי כמו זיי״ן כמו נו״ן יע״ש ואם צד״י פשוטה מחובר היו״ד והזיי״ן ומשם והלאה אין שום רגל משוך צ״ע אבל יש כמלא אות י׳ כשר:

ק תמונתה ידוע והספק שבה״א אם הרגל באמצע כן הספק בקו״ף עמ״א ל״ב אות ל״ג, ודע שנסתפקתי בה״א אם הרגל באמצע הירך כמו ך׳ פשוטה וא״צ הגג רגל אם כשר ובפנים כתבתי מזה במ״א אות כ״ו;

ר ידוע צורתה ונתבאר דינה בל״ב סי״ז יע״ש:

ש ג״כ צורתה ידוע עיין בב״י ולבוש ל״ו יע״ש ונסתפקתי אם כתב ב׳ יודי״ן בשי״ן כמו כתב הלוחות אי כשר בתינוק יודע לקרות שי״ן ולגרור יו״ד אחת או דלמא חשוב נשתנה צורת אות וצריך לבטל האות דאל״כ הוי חק תוכות. ולנקדן בב״י בל״ב ובש״ע סמ״ב ומ״א נ״ט אין זה שי״ן דד׳ רישי״ן האויר הוי שי״ן יע״ש ואפילו להמ״א דיש טעמים אחרים עדיין צ״ע. ונראה דצריך לבטל האות ולהשלימה והוי שלא כסדרן וצריך ליגע יו״ד האמצעי בשוליה ונתבאר בסכ״ה ומבואר בב״י ולבוש ל״ו שי״ן בשוליה אחד כרעא כל ג׳ רגלים אחד כרעא וא״י אם עיכוב יש או לאו מגמרא שהביאו שקר לא קאי ועכ״פ למה הסופרים בחרו בהפכם ע״כ יזהרו כדומה:

ת עב״י ל״ו ולבוש י״א דלי״ת ורגלה דלית הפוכה וי״א רגלה וי״ו הפוכה וכן נהגו ומבואר בב״י שרגלה בסוף הגג וכ״כ ד״מ וי״ו וכמו בה״א וקו״ף כן הספק בזה אם הגג עובר ורגל באמצע וכתב הב״י בל״ו בשם הרוקח תי״ו רגל ימין יהיה קצר שאם ארוך פן תדמה לתינוק פ״א פשוטה. והנה אם רגל שמאל קצר כיו״ד קטנה הפוכה וימין ארוך י״ל נשתנה כפ״א פשוטה ופסולה ואפי׳ הגג רחב כפליים כירך פ״א פשוטה אין שיעור רגלה רק לך׳ פשוטה כפליים כגג שלא תדמה לרי״ש או דלי״ת. עב״י בל״ו בא״ב שלישי פ״א פשוטה נקודה הפוכה כלפי פניו שלא תדמה לתי״ו משמע הא כפופה אין קפידא אם היו״ד כלפי חוץ וצ״ע. ועיין לבוש בל״ו מזה עיין בב״י בסי׳ ל״ו שלש א״ב ותעיין היטב בהם ותדע לכתוב תמונת אותיות ובלבוש ע״פ הקבלה:

גם מצאתי הדין שכתב המחבר בנ״ב סכ״ה חי״ת שני זייני״ן ואין פרידתם ניכר להדיא אע״פ שתינוק קורא ב׳ זייני״ן כשר דאין מורגל והסתפקנו בחגים ולעיל בפתיחה בשאר אותיות אם ניכר פרידתן להדיא ותינוק קורא כצורתה אי מהני לתקן עתה עיינתי בסוף סימן ל״ו בב״י ד״ה מצאתי כתוב חוטרא שאין נוגע כו׳ מבואר דכל שניכר להדיא פרידתן אפי׳ תינוק לא מהני והוי שלא כסדרן ולפ״ז הא דל״ב סכ״ה אם אין יודי אלפין נוגעין ותינוק דלא חכים מכירם היינו שאין מכירם פסול ואה״נ דא״צ להראות לו כל שאין פרידתם להדיא מידי דהוי אחי״ת שאין מורגל כו׳ והבן ועדיין צ״ע. עט״ז ס״ס ל״ט שייד לפתיחה ומקומו כאן:

ואני ההדיוט הכותב רשמתי זה למען יזהרו הסופרים והקונה לא יקנו כ״א ממומחה אבל לא יסמוך עלי שום אדם בשום דין וח״ו יעלה על לב כן וכמ״ש בפריי לי״ד רק לעורר לב המעיין באתי והמעיין לאחר העיון יבחר כפי מה שנראה לו מירכבים שנגעו יש בהם שלא כסדרן וחק תוכות נו״ן וי׳ו מ״ם יו״ד נו״ן צדי״ק והבן: