פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם שיא:ב

שיהפכנו עמ״א הרא״ש שבת מ״ג והמאור קכ״ג יע״ש ורס״ו ס״ט אות י״ד (ט״ס רט״ו) ובש״ח אות ג׳ הוכיח מכאן היינו סתם משמע שמת בשבת דאי בע״ש הא סתם בש״ס כדיעה א׳ (עט״ז כאן יו״ד דרא״ש כבעה״ת קשה דא״כ אמאי כתב במת בשבת דוקא) וא״כ במת בשבת לא נעשה בסיס דאל״כ למה הופכו ממטה למטה לטלטל להדיא דשניהם שוין בסיס כמו גוף המוקצה ואין זה בהיתרא טפי. וצ״ע דמת בשבת הוי שוכח ממש כמ״ש הרא״ש דלא הונח רגע א׳ מדעת משא״כ במניח בשבת רגע מדעת וכ״ש שיהא שבת כולו שם י״ל כתוס׳ ביצה שהביאו המ״א בש״ח נו״ן דהוי בסיס וממ״ש כפל לשון שאין המטה צריכה למת וכל עצמו לכאורה היינו דכל שהמטה היה צורך להמת כמו אבן ע״פ חבית שיש לחבית צורך באבן או נר ע״ג הטבלא שיש לנר צורך בטבלא הוי בסיס ועסי׳ רנ״ט בט״ז ב׳ ובעל המאור קכ״ג א׳ ושם לא משמע כן וכאלו אמר שאין המטה צורך למת. והנה אם מת ביה״ש והיה דעתו להניח שם כל השבת אפ״ה הופכו ממטה למטה דכל מה שאפשר בהיתרא דהוי ספק פלוגתא ממה שיטלטלנו להדיא אבל מת המוטל בחמה דאסור טילטול מן הצד אין נ״מ לענין המטה אי מת ביה״ש וסלקו משם אי מותר לטלטל המטה עמ״ש אי״ה באות ג׳: