פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם רנב:כו

למשמש עמ״א לי העני יש בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י בגמרא לא יצא החייט במחטו שמא ישכח ויצ״א משמע לא יצא לרה״ר סמו״ך לחשיכה שמא ישכח ויצא משתחשך ויעביר ד״א ברה״ר עיין פני יהושע הא בביתו אין איסור סמוך לחשיכה ובר״מ ובש״ע שמא ישכח ויוצי״א משמע בביתו ויוציא לרה״ר משתחשך ובטור כבגמרא יע״ש וחנניא אמר חיי״ב אדם כו׳ עם חשיכה וכ״ה בר״מ פי״ט מה״ש הכ״ו אבל הט״ז העתיקו מצו״ה סמו״ך לחשיכה ולכאורה בין חייב למצוה ובין סמוך (ח״ש כמו סמוך למנחה) ובין עם חשיכה הפרש יש ובחדושינו הערנו בזה. ומב״ח נראה דחנניא עם חשיכה סמוך לחשיכה והוה גל״ג ורק מצוה מן המובחר ועמ״א נראה דודאי לא אמרינן כאן ספק דרבנן לקולא ובפרט במצוי שכל ימי החול יש לו דברים מוקצים גם כל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן אף בדרבנן עיין ר״פ למאי נ״מ נישייליה אף אם בטלו כו׳ והלכך אי משום שמא יצא לרה״ר לדידן דליכא כרמלית אין מצוה סמו״ך לחשיכה ויוכל ביה״ש למשמש ולשמא ישכח הוה ליה גל״ג כמ״ש באות כ״ג משא״כ מוקצה של כל ימות החול לא חשיב לספק דאיכא לברורי הלכך מצוה סמוך לחשיכה דביה״ש או בשבת ואי מהני והא אסור לטלטלו בהכרח סמוך מצוה. ועיין מהרש״א ז״ל ריש ביצה וספיקה אסורה משום דמוקצה יש לך סמך מ״ה מחמירין ביה ואין להאריך. ובחידושינו הארכנו עוד בזה: