פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם רמו:ט

יפקירנה עמ״א בט״ז ה׳ כתבנו דבח״מ רע״ג פסק המחבר דלא הוה הפקר בפ״ע עיין תו״ש ולומר דהוה ס״ס שמא לא יעשה מלאכת בשבת ושמא הלכה כמ״ד בפ״ע הוה הפקר חדא דמשמע דהמחבר פסק שם בפי׳ דודאי לא הוה הפקר וכי עושין ס״ס לכתחילה וטוב להפקיר בפני ג׳ עסי׳ תס״ז במ״א ב׳ וי״ל לעשות בידים אין עושין משא״כ כאן ועדיין צ״ע:

ובצ״צ סימן ל״ה האריך בדין עגלנים ישראלים יע״ש ולי העני אשר דרכי החכמה נעלמו ממני ראוי להתבונן בדבריו הקדושים מעט התבוננות הנה יש ג׳ איסורין א׳ שביתת בהמתו ד״ת ב׳ שכר שבת ונראה כשלוחו נ׳ חוץ לתחום הבהמה כרגלי הבעלים בזה יש לראות למ״ד האידנא ליכא רה״ר א״כ בסוס שאין חורש כ״א להוציא משאות מרה״י לרה״ר ומעביר ד״א לדידן היה שבות וכל בעצמו שבות בבהמת לא גזרו עסי׳ ש״ה סכ״ב וכ״ג וריש מי שהחשיך וסימן רס״ו במ״א אות ג׳ ושל״ד אות ג׳ ואפילו תאמר דיש להחמיר בכרמלית מ״מ יש לסמוך אהפקר או מכירה לשבת או בהמתו קנויה לו כה״ג דבסוסים רק מוציאין משאות בשבת כו׳ וכ״ש מכירה גמורה לשבת דמותר כה״ג. ב׳ שכר שבת בהבלעה שרי. ומיהו להשכיר ע״ש הסוסים אסור דמיחזי כשלוחו כבס״א ועב״י ובדו״ה מותר ואף די״ל דלא הוה מלאכה גמורה מ״מ אין להקל ואף היתר מכירה לא יועיל בע״ש מפני הרואים. וכ״ז בשבת אבל י״ט אין מצוה על שביתת בהמה. ולמאן דמחמיר בי״ט (עמ״א אות י״ב) גם זה אסור עסי׳ תקי״ח במ״א ג׳ ושלא לצורר י״ט כלל לוקה מ״ה יע״ש עיין ביצה י״ב א׳ רש״י ותוס׳. הג׳ להוליכה חוץ לתחום עסי׳ ש״ה במ״א אות י״ח וכ״ש כה״ג שהבהמות ביה״ש רחוקים מבעליהם יותר מתחום ואדעתא דעכו״ם המוליכן לא קנו כלל שביתה אף במקומן עסי׳ שצ״ז. וחוץ לג׳ פרסאות תליא בפלוגתא למ״ד ד״ת בשבת אסור כה״ג ולמ״ד מדרבנן בבהמה לא גזרו ובי״ט הוה ס״ס שמא י״ב מיל דרבנן ושמא אין שביתה בי״ט. ומ״ש צ״צ שם דרועה שלא מדעת הוא עושה בש״ה משמע כל באדם שבות בבהמתו מותר וכ״ש שלא ע״י עצמו ומ״ש דמשרת הבית לא ימכור כבסי׳ תמ״ח עט״ז שם ד׳ שמחו״ץ לבית אחמץ הא עכו״ם משרא שרי. ועמ״א כאן אות י״ו ושם יבואר אי״ה עוד:

וראיתי להתו״ש כאן אות ט״ז הרגיש בזה לדידן דלית רה״ר שרי בשבות בבהמה ובסימן ש״ח אות כ״ז תמה על המ״א שם אות ו׳ מ״ש בפשיטות שבות בבהמה מותר לכתחלה משבת קנ״ב ב׳ דהתם משום הפסד וכ״מ פסחים ס״ו ב׳ מחמר כלאחר יד במקום מצוה שרי דוקא יע״ש ולדידי אין כאן קושיא דודאי כל שבאדם פטור בבהמה מותר לכתחילה מורה אף בלא הפסד ודוחק כלל והא דהתירו דוקא משום פסידא הוא דצריך זהירות יתירה ליטול כשעומדת כו׳ ולי״א בסימן רס״ו דמחמר ממש שרי לה רבנן משום פסידא א״ש טפי דמחמר האדם עושה קצת מעשה ומש״ה לא שרי שבות כ״א בהפסד ומש״ה ההיא דפסחים מיירי במחמר ממש מנהיגה מש״ה דוקא במקום מצוה שרי. וז״ש המ״א רס״ו זיין בתוס׳ פסחים ס״ו ב׳ ד״ה מחמר מוכח ברשב״א דא״ל כר״מ ומחמר ל״ד אלא שביתת בהמתו מיירי (ובצ״צ בשבת מחמר כה״ג ורש״י פסחים מחמר לא קרי כו׳ כרשב״א) דא״כ בלא מצוה נמי שרי לכתחל״ה ממש בלא פסידא דבטלה א״א לבוא לידי איסור שביתה מ״ה דאין דרך טלה להביא משאוי עי׳ פירש״י שם ש״מ מחמר ממש איירי ותוס׳ כרשב״א ועא״ר רס״ו זיי״ן ולמ״ש א״ש. ואי״ה ברס״ו זיי״ן וש״ה וי״ו אבאר עוד: