פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם רט:ג

לקח עמ״א דאי טעה להר״מ לא מהני ובס״א כתב וי״א בשביל זה דלהר״מ לא מהני דבעיין נפשטא דפתיחה ומחשבתו עיקר איך כתב כאן סתמא ואף את״ל דקאי לי״א למה לא כתב וטעה כו׳ אלא מיירי בידע וכתב דין זה דיוצא לכ״ע להר״מ שסיים שלא כהוגן לחוד ולי״א יצא דתכ״ד סיים כהוגן. אבל אם סבור יין ואמר פה״ג ושנ״ב לא יצא לכמה פוסקים התוס׳ ברכות י״ב א׳ ד״ה לאו דבעיין לחומרא וכ״כ המרדכי הביאו הב״י ולרמב״ם נמי הכין הוא כמש״ל ולרש״י פי׳ דסיים כהוגן לבד הא פה״ג ושנ״ב לא מיבעי ולא יצא והרי״ף יחיד בדבר זה שפירש דבעיין לא נפשטא ואפי׳ ע״ד יין וסיים פה״ג שנ״ב יצא ואחריו נמשכו הרא״ש והטור. ומיהו בתפ״ז ס״א אות ב׳ כתב דרוב פוסקים ס״ל אע״ג שלא ידע יצא יע״ש ושם משמע דברי המחבר סתורים דכאן דיעה א׳ כר״מ ושם מבואר כל שלא סיים ג״כ י״ט לא יצא אע״ג דיודע ומחשבתו על י״ט יע״ש והראה לרס״ח ס״ג במ״א אות ג׳ (ט״ס ר״ח) ותוס׳ ברכות י״ב א׳ ד״ה לאו כתבו דבעיין לחומרא דקיי״ל מצות צריכות כוונה אבל אנן קיי״ל דרבנן א״צ כוונה כבסי׳ ס׳ אות ג׳ ובהמ״ז אם ע״ד מ״ה בלא כוונה חוזר דד״ת צריכות כוונה ועסי׳ תפ״ט בט״ז ט׳ דפסק המחבר בין פתיחה בטעות או חתימה בטעות יצא ולמ״ד סבירא ד״ת אף דברכה דרבנן לא יצא יע״ש ובמצה בירך התחלה ע״ד המוציא וסיים מצה י״ל לא יצא דהמצה ד״ת ואי״ה שם יבואר:

והבאר הגולה הרי״ף לפי פי׳ הרא״מ והמרדכי בשם ר״מ לכאורה אין מפרש כמ״א בידע אלא בלא ידע (אלא מ״ש ר״מ שם א״י דר״מ מיירי בידע) וסובר דר״מ דיעה א׳ יודה לי״א אבל י״א חולקין על דיעה א׳ וסוברים כל שהוציא בשפתיו שלא כהוגן לא מהני מחשבתו וא״ש בס״ב בלא ידע יצא להר״מ ואף לי״א ובתקפ״ג ציין באר הגולה ג׳ תשובת הרשב״א ובלא ידע והמ״א שם אות ב׳ בידע לשיטתיה כאן אבל לדינא הסכים כרי״ף ורא״ש ורוב הפוסקים אפי׳ טעה בהתחלה וסיים בשניהם יצא הא סיים שלא כהוגן אף מחשבתו כהוגן לא יצא ואי״ה שם יבואר עוד: