פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם קצד:א

יכולים עמ״א המחבר בקצ״ז הביא דיעה א׳ בסתם משמע דקצת ראוי לומר כן ואפ״ה פסק כאן כן דהראיה מעלה של ירק הוא לומר אע״ג דכבר בירך בהמ״ז ואיך יאמר ברוך שאכלנו משלו דבעלה של ירק נמי אין מחויב בהמ״ז ואפ״ה יאמר ברוך ה׳ שאכלנו משלו בעשרה עכ״פ ה״ה כאן בג׳ דעלה לא מהני דאין זה קביעות בג׳ אבל פת הוי קביעות וברוך שאכלנו משלו יכול לומר ועיין לבוש בקצ״ז. וי״ל להטור נמי הא כתב המ״א בקנ״ז אות ד׳ דבירך ברכה אחרונה בירק נסתלק א״כ בהכרח פת שאני ואיך אמר דלא גרע מעלה של ירק וי״ל התם נסתלק דאין מחויב רק בנ״ר משא״כ פת דמחויב בזימון נברך הלכך אף ע״פ שבירך לעצמו לא נסתלק ואינהו יי״ח ואיהו לא דאין זימון למפרע. הא דאין זימון למפרע ל״מ למ״ד עד הזן כבסי׳ רי״ש אלא אף למ״ד עד נברך אפ״ה אין זימון למפרע עיין לבוש. ויש להסתפק אם התחילו בא״ה אמ״ה הזן כו׳ דשכחו ברכת הזימון די״ל דחוזרים ומזמנים אבל כשסיימו ברכת הזן שוב אין זימון למפרע גם יש להסתפק אע״ג דברכות מעכבות זא״ז כדבעינן למימר לקמן אי״ה באות ג׳ אפשר סדר ברכות אין מעכבות זא״ז אם אמר ב״י או ברכת הארץ קודם ואח״כ הזן אין מעכב אבל הטוב והמטיב אפשר דסדרו מעכב יותר דהקדימו דרבנן לד״ת וצ״ע בכל זה. מ״ש המחבר ואם שכח א׳ ובירך ה״ה הזיד ואיידי דרישא ב״ה. מ״ש הר״ב בהג״ה שנים הנשארים א״י לזמן היינו עליו הא עם אחר משוק רשאים עא״ר קכ״ג י״א ולבוש כאן. אם ב׳ פת וא׳ ירק ובירך אחד מאוכלי פת צ״ע אם יזמן השני עליו. ובעשרה ושכחו ג׳ ובירכו מזמנין עליהם (דלא גרע מעלה ירק) א״ר א׳ יע״ש:

בחידושנו ברכות נו״ן א׳ כתבנו אם ב׳ פת וא׳ ירק ואמר ברכו שאכלנו משלו צ״ע אף להמ״א בקצ״ב א׳ דיצא דאכלו פת ומחויבין בזימון משא״כ א׳ ירק איך יאמר ברכו וא׳ שאכל ירק אין מחויב. אז כ״א אמר בפ״ע ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו צ״ע אם יחזרו ויזמנו או לאו ועס׳ קצ״ב ס״ב אם טעו המזמן והעונים כו׳ משמע דאם המזמן טעה והעונים ענו בשם גם הוא יענה ויי״ח כולם ואת״ל לא כולם עכ״פ יצאו העונים אע״פ ששנה ממטבע כו׳ ה״ה כאן וצ״ע ע״כ כתבנו בחידושי: