פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם קפח:ח

לראש עמ״א צריך להתבונן בדברי קדשו ז״ל. כי המעיין בכ״מ פ״ב מה״ב הי״ב יראה שרש״י ורא״ש חלוקין דרש״י ברכות מ״ט ב׳ ד״ה והדר דל״ד לתפלה ה״ט ב׳ ואיכא עקירת רגלים משא״כ סיום ברכה הוי עקירת רגלים והיינו דבתפילה דאיכא תרתי לא עקר עדיין ותחנונים קמיה חוזר לעבודה משא״כ כאן דלית עקירת רגלים הלכך תחנונים לחוד לא מעלה גו׳ וחוזר לראש בהמ״ז ואמנם כולהו ג׳ ברכות לאו כחדא הם ולפ״ז אם טעה באחת מהן וסיים אותה ברכה י״ל דחוזר לראש אותה ברכה היינו אם טעה בהזן או ברכת ארץ והרא״ש הוא דחדית לן זה דכולהו כחדא הוויין ואין לומר דרש״י כ״כ לא״ד דבברכות כ״מ ב׳ והאמת הוא כן עסי׳ תכ״ב ס״א ועמ״א אות ב׳ שם אבל לל״ק כ״ט ב׳ דאף עקר רגליו אם רגיל בתחנונים חוזר לעבודה א״כ מוכרח דברי הרא״ש לל״ק דהתם נמי רב נחמן אמרה י״ל התם רב נחמן בר יצחק וכאן סתם רב נחמן וי״ל דסובר כל״ב שם גם י״ל דהכא גרע מתחנונים דאומר אמן אחר ברכת עצמו בבונה ירושלים הוי סילוק יותר וא״כ אין ראיה לומר דאם טעה בזן או הארץ דחוזר לרא״ש לרש״י ור״מ. גם דברי הלח״מ שם קשיין לי מ״ש בתפלה דאם סיים ולא עקר רגליו חוזר לרצה יאמר ברכה בפ״ע לא הבינותי דמ״מ עבר מקומה דעיקרה בעבודה ומ״מ ג׳ ברכות הן לענין זה משא״כ כאן עיקרה בבונה ירושלים אם לא פתח הטוב יאמר במקומו. אלא הא קשיא מ״ש כאן דאומר ברכה בפ״ע ומ״ש בעבודה דאם לא התחיל בהודאה אומרה כך יעלה ויבא בלא ברכה שם ומלכות ואין להאריך: