פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם קנו:ב

יתחייב עמ״א אין בידי כעת שו״ת מהר״א ששון ז״ל וענין שיתוף בעכו״ם בארנו בפריי בי״ד סי׳ ס״ה אות י״א כתבנו בקצרה דהיינו שבשבועה נשבע בה׳ ונביאיהם ולישראל אסור אבל שיתוף עכו״ם אסור לעכו״ם עתה ראיתי בשו״ת מעיל צדקה להגאון מוהר״ר יונה ל״ס סי׳ כ״ב האריך וכתב ג״כ כמ״ש יע״ש ונהנתי מאוד:

מ״ש ואהבת לרעך כמוך ע׳ מהרש״א שבת ל״א א׳ דעלך סנ״י כו׳ הא העדר הטובה אין בכלל זה וי״ל אי דוקא שיכול לעשות לעצמו או אף שא״א לעצמו רק לחבירו מ״מ העדר הטובה אין עובר מ״ע ואהבת ואי״ה יבואר במ״א וכאן אין להאריך:

ומ״ש ברשע מצוה לשנאותו כו׳ בפסחים קי״ג ב׳ ד״ה שראה ובבבא מציעא ל״ב ב׳ ד״ה לכוף כתבו דמתני׳ לאו בשונא דקרא קמיירי כנימוקי יוסף וכ״פ הר״ב בח״מ ער״ב סעי׳ י׳ נ״י בשם הרמב״ם ובסמ״ע אות י״א צ״ע שם דמשמע בשונא דעביד ביה איסורא מצות שבינו לחבירו בזה טעינה עדיף לכוף יצרו ובין אדם למקום דבר ערוה וכדומה פריקה עדיף (ומ״מ אף ברואה דבר ערוה מחויב לטעון ולפרוק אלא דפריקה קודם כמבואר שם סי״א ובר״מ פי״ג מה׳ רוצח ושמירת נפש הי״ד ובכ״מ שם דמקשה מנא ליה דשונא טוען היינו לשיטת הר״מ שהביא נ״י דשונא לטעון לא מיירי בשונא דקרא) והא בין אדם לחבירו נמי בין אדם למקום מיקרי וכבר נתקשין כיוצא בזה במ״ש הר״מ ז״ל פ״ו מה׳ דיעות הזח״ט ובתיבת גמ״א דברנו מזה וצ״ל כל שאין עושה בקום ועשה עבירה כ״א הכעיסו בדברים והקניטו וכיוצא בזה מיירי אבל גזלו וכדומה בין אדם למקום נמי מיקרי ומצוה לשנאתו ול״ש לכוף יצרו. והנה מדלא פי׳ הסמ״ע ששונא לו בחנם דקשיא ליה פשיטא שלא ישמע לדברי חז״ל לכוף יצרו מאחר דעובר על לא תשנא ובע״כ מיירי שהכעיסו ובזה מותר לשנאותו לא מצוה ומש״ה שייך לכוף יצרו ובתוס׳ פסחים כתבו כיון דמצוה ובבבא מציעא כתבו שמותר וצ״ע. ויש להסתפק אם ראה עובר עבירה בשוא״ת אם מצוה לשנאותו או לאו. גם קשה דלמא קרא בשונא שהכעיסו מיירי הא דבר ערוה כיון דמצוה לשנאותו אימא פריקה בחנם לא רק בשכר וצ״ע. ומ״ש דמ״מ מצוה לטעון עמו היינו יותר מאוהב לפרוק ואנן קיי״ל דפריקה קודמת הא ודאי דמחוייב הוא לטעון אף בשונא דבר ערוה כמבואר שם בח״מ ער״ב ס״י וסי״א וסמ״ע אות ח״י:

ודע דמומר לע״ז או שבת או להכעיס בד״א הרי אין מצוה וכ״מ ממ״ש הר״מ שם פי״ג מרוצח הי״ד שהקב״ה חס על נפש ישראל אפי׳ רשעים שנאמר כי לא אחפוץ כו׳ הואיל ומאמין בעיקרי הדת. הא עכו״ם וכדומה א״צ. ומ״מ י״ל לפרוק צער ב״ח ד״ת ומחויב עכ״פ בשכר כמו בעכו״ם עכ״מ שם. ואי מוזהר על ממון רשע שהוא מאותן שמורידין ולא מעלין יבואר אי״ה בסוף הסי׳ מזה ועח׳מ תכ״ה וי״ד קנ״ח. ויבואר אי״ה בסמוך שאלה מזה:

ומ״ש המתכבד בקלון חבירו ר״מ פ״ו מדיעות ה״ג ושם משמע מ״ע לאהוב כל ישראל כמו עצמו אפי׳ לעשות טובה כמו לעצמו עיין מהרש״א שבת ל״א הביאותיו לעיל ומ״ש אהבת הגר ב׳ מ״ע שם ה״ד ונ״מ אי יש ישראל לפרוק וגר לטעון עדיף לטעון לגר שיש בו עשה יתירה ועדיף. ומסתברא דגר מיקרי אף הורתו ולידתו בקדושה שנתגיירו אביו ואמו הואיל ואין לו קרובים בישראל וישראל הבא על שפחה וולדה כמותה ונתגייר ששחרר הוי גר ועיין רש״י שמות כ״ב ך׳ גר שבא ממדינה אחרת פירש לשון גר אבל גר זה הוא גר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה כמ״ש הר״מ ז״ל וכמ״ש רש״י שם כ״ג ט׳ שסורו רע:

נסתפקתי עבד כנעני אם הוא בכלל ואהבת לרעך כמוך וראיתי להרא״ם שמות כ״א פסוק ך׳ רעהו ולא עכו״ם. הא עבד דחייב במצות בכלל רעך הוי וערש״י שם פסוק י״ד רעהו ולא עכו״ם וע׳ ר״מ פ״ה מרוצח ה״ג ומכות ח׳ ב׳ ישראל גולה ע״י עבד כנעני דהוי בכלל רעהו עסי׳ תרצ״ה מענין משלוח מנות:

והוי יודע דבגר יש לאו דלא תונו ולא תלחצנו שמות כ״א ך׳ רש״י בגזילת ממון ולכאורה הא דכתב הר״מ ז״ל פ״א מגזילה ה״א שאין לוקין על גזל דניתק לעשה וגזל דגר דיש ב׳ לאוין דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין לילקו הן אמת שבפ״א מתמורה נתן טעם אחר דלוקה על ממיר שהלאו כולל יחיד וציבור יע״ש ובריש תמורה ע׳ ר״מ פ״ו מדיעות ה״י חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות יע״ש וא״י אם בגר כן מלא תונו ולא תלחצנו יע״ש. ומ״ש המ״א לא תשנא כו׳ ר״מ פ״י מדיעות ה״ה ועכ״מ שם:

שאלה אותם דמורידים ולא מעלים המוזכר בח״מ תכ״ה וי״ד קנ״ח וקנ״ט אם גזל ממונו וקידש אשה אם מקודשת ובלולב אם יוצא וכדומה הרבה ואם יש לחלק בין ישראל אפיקורס לגר אפיקורס כהאי גוונא:

תשובה הנה בח״מ שפ״ח סעיף י״ג במסור אסור לאבד ממונו והר״ב כתב וי״א שיקח לעצמו שרי א״כ בכל אותם המורידים ולא מעלים אם גופן הפקר כו׳ אין כאן גזל ושמא המחבר מודה לזה דלאבדו דוקא אסור כנראה מד״מ שם אות י״ד ואף את״ל דיש חולקין בדבר מידי ספיקא לא נפקא. ומיהו גר אפיקורס כה״ג דאין לו בנים דהוא מאותן שאין מולידים פ״ד וכ״ש כו׳ ויורשים אין לו י״ל לכ״ע מותר לאבד ממונו ביד דל״ש יכין רשע וצדיק ילבש דלית ליה זרע ויורשים אין לו. ונ״מ טובא בקידושין ושאר מצות כדכתיבנא עיין ב״ק קי״ט א׳ וי״ד ק״ס לענין ריבית ואין להאריך:

ומ״ש מי שחטא לחבירו כו׳ עד ואם לא חזר מכלימין ברבים לשון הר״מ ז״ל פ״ו מדיעות בה״ו והלכה ח׳ ומ״מ צ״ע דשם חילק בין דברים שבינו לחבירו אין מכלימין ברבים (עכ״פ) לעולם ובינו למקום מכלימין ברבים והמ״א כתב סתמא. ודע דהמלבין פנים אפי׳ בינו לבין עצמו עובר בלאו ולא תשא עליו חטא וכ״כ הר״מ בפתיחה ז׳ שלא להלבין פנים וכ״כ בה״ח מכאן שאסור להכלים ישראל וכ״ש ברבים ומ״ש לפיכך צריך ליזהר שלא לבייש ברבים היינו זהירות יתירא דאין לו חלק לעוה״ב ברבים ומ״ש רש״י ויקרא י״ט י״ז שלא להלבין ברבים כאלו אמר לא תוכיחנו ברבים דודאי יכלים אף במדבר רכות ועיין רא״ם שם ובתיבת גמ״א ביארתיו. ומ״ש רא״מ הוא בהגמ״י פ״ו מדיעות אות ד׳ דתלמיד לרב פ״א מוכיחי ולא יותר ולחבירו עד הכאה או קללה ונזיפה יע״ש. ומ״ש דמותר לשנות עא״ר ב׳ יבמות ס״ה לזבוח עתיד הוא יע״ש וע׳ מהרש״א ח״א כי באמת זבח (שמואל א׳ ט״ז ב׳) רק שאמר שהליכה היה לזה א״כ היה לשעבר. מ״ש במסכתא פוריא אושפיזא עח״מ רס״ב בסמ״ע ט״ב סי׳ אל״ף אלף פיך לומר איני יודע ״אושפיזא״ ״לימוד״ ״פוריא״. וע״ש הפרש בין רש״י לר״מ ואי״ה לקמן גבי אורח לא ישבח לבע״ה, יבואר ובאחי יוסף כתיב ולא יכלו דברו לשלום נ״ל הוכיחו אותו כ׳פ על שהביא דבתם רעה ולא רצה לקבל מהם ולא יכלו א׳ בפה כפירש״י שם ובתרגום ולא צב״ו קשה קצת וע׳ רא״ם אין מקומו פה. כתב הרא״ש כו׳ עמ״א ומ״ש אורח לא ישבח בע״ה וע׳ ערכין ד׳ ט״ז א׳ ועמ״ש אי״ה לקטן בזה ומה שהקשה ממסכת כלה בא״ר ג׳ תירוצים במס׳ כלה שיקבלו ממנו אפי׳ לא יתלה באילן גדול ב׳ בעירובין מיירי ששמע סתם וא״י ממי יכול לומר בשם גדול ובמס׳ כלה ששמע מחכם א׳ אסור לשנות בגדול: ג׳ סברת עצמו אסור לתלות באילן גדול ושמע מחכם יכול כו׳ וצ״ע לדינא, ומ״ש חייב ליזהר באלמנות הם דברי הר״מ פ״ו מדיעות הלכה י׳ ומ״ש לה״ר ושקר שם פ׳ שביעי הא״ב. ומ״ש בשם ירושלמי הגמיי׳ פ״ז מדיעות אות ג׳. ומ״ש כל המספר בטובת חבירו בפני שונאיו הר״מ ז״ל פ״ו מדיעות ה״ד ורש״י בערכין ט״ז פירש״י אפי׳ בפני אוהביו הגמיי׳ שם אות ה׳ וההיא דריב״ז באבות היה מונה שבחם צ״ל בינו לבין עצמו. ומ״ש נקימה ונטירה ר״מ פ״ז שם הז״ח, ומ״ש לפני עור כו׳ בענין ל״ע לת״מ כתבנו בנ״ו וש״ה ובפריי י״ד אי דוקא היכא דאסור לדידיה וכוס יין לנזיר שהוא נזיר או אף שהוא מותר אסור להכשיל לחבירו:

ומ״ש זריזין מקדימין למצוה ואין מקדימין טפי מצפרא פסחים ד׳ א׳ ורש״י ד״ה לבדוק מצפרא קודם הנץ החמה יע״ש ובמילה דלכתחלה דוקא מנץ החמה כדי שיצא הספק עי״ד רס״ב ט״ז א׳ ומיהו למ״ש מהרש״א ז״ל שם בדף ב׳ א׳ כדרב יהודה יצא בכי טוב מנץ החמה א״כ י״ל באברהם שני נעריו עמו משא״כ באדם יחידי אין צריך לזרז לדרך קודם הנץ מפני החיות ואברהם עם ב׳ נעריו לא היו מתיראים מפני החיות יע״ש. בשבת קכ״ט א׳ המקיז דם ילך לשב חניתא (ל״ד שב) וטעים מכל א׳ והחנוני לא ירצה ליקח הדינר ויעשר כן עד דטעים כדי רביעית ואז אסור לעשות כן יותר כי די ברביעית:

מ״ש המחבר שהזכרת השם מצויה כו׳ היינו עניות ועיין פרישה העשיר יעני והעני יעני יותר ולא יהיה לו אפי׳ פת. לישבע להיות זריז במצוה מותר לישבע כמ״ש נשבעתי ואקיימה לבוש. א״ר ראוי להיות נאמן בדיבורו המבטיח איזה טובה לחבירו של״ה. בענין מעות מעשר עי״ד סי׳ רמ״ט בט״ז וש״ך וא״ר כאן. וע׳ א״ר אות ג׳ בשם אביו זקינו הגאון מהרא״ש ז״ל שואלין נשאת ונתת באמונה דאל״כ ח״ו התורה שלו חילול השם ולכך שואלין תחלה על זה כמ״ש הקורא לאברהם והשח כו׳ הפר״ח א״ח סי׳ ס״ז בסופו כל אלו מדרבנן יע״ש. ומ״ש גנאי וקלות ראש רש״י יומא י״ט ב׳ שיחת הילדים ובאבות פ״ג ע״י שיחת הילדים פירש״י ליצנות וקלות ראש וער״מ פ״א מאבות חלק ג׳ דבור הנמאס ומ״מ לא נתנה תורה למלאכי השרת ורב מנע ממנו: