פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם קנג:כו

יכולים עמ״א וכ״כ א״ר אות כ״ג יע״ש והנה לרמב״ן הובא בר״ן גבי מתנה כמכר מיירי זט״ה שלא במא״ה דאי זט״ה במא״ה אוגרי ומשכונה ולהלוותן שרי דביה״כ תשמישי מצוה הוי ונזרקין אח״כ וא״צ ד״א שתחול קרושה עליהן ומינה מתנה שריא בהכרח אי לאו דהוי הנאה מיניה שיהבו להו תיבה ומטפחת כ״כ הרמב״ן ז״ל אבל למ״ש הרי״ף מתנה זט״ה במא״ה וכ״כ הרא״ש וע״כ דיהבו להו חולין ומש״ה בעי׳ בזט״ה במא״ה דשלא במא״ה הדמים נתפסים כבסעיף זיי״ן ומתנה לא שייך זה ומש״ה להלוותן אף זט״ה במא״ה אסור כר״ן דביה״כ קדושה יש בה וא״א שתפקע קדושה ראשונה בכדי ומעות קדושה שנייה קילא יע״ש ולשיטתיה באות כ״ח דאפי׳ זט״ה במא״ה לא מהני להלוותן (עיין ע״ץ אות ח׳ העתיק דברי הרמב״ן והנך רואה שאינו כך וכבר כתבנו בזה ומה שהראה המ״א לסעיף ס׳ א״י מה הוא) ומ״ש בכרכים אסור פשיטא דאף למוכרם אסור בכרכים ואפשר אפי׳ לבינים אוסר כמ״ש באות ט״ז. והמעיין בב״י כתב מרמב״ן משמע דיהבי ליה דבר מצוה ור״ן נחלק עליו וכ״מ סתימת הפוסקי׳ וקשיא לי דבזט״ה במא״ה מודה הרמב״ן דגלי דעתייהו דניחא ליה שתפקע לגמרי וזט״ה שלא במא״ה הר״ן מודה ליה גם סתימת הר״מ בפי״א מס״ת ה״ך והש״ע משמע כמו שמוכרין זט״ה לחוד כך נותנים במתנה וצ״ע כעת בזה: