פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם קלז:א

ואחד עמ״א. יש בכאן כוונה אחת לדעתי כי הב״ח ופרישה העתיקו קצת בגוונא חדא שלא לקרות לאמצעי אלא או לראשון או לאחרון והקשו דאמצעי נמי יש לו מעלה וא״ר הבין (כפי מה שהבנתי אני מדבריו) דוודאי ראוי לא׳ ואם לא יקרא לב׳ וא״ל בהכרח לג׳ פחות מי׳ א״א ודקדק כן מרש״י מגילה כ״א ולפ״ז מ״ש לא לאמצעי היינו שימתין בכוונה אסור וה״ה אם ימתין על אחרון מבייש שניהם אבל המ״א העתיק שלא לבייש אחרון לחוד ולדבריו דנפשיה קאמר כן (ולא לגמרי כרש״ל) ולשיטתיה באות ב׳ דהשתא ש״צ קורא כחד גברא דמי ואחרון חשוב יותר כמו נ״ח דאחרון עדיף מראשון ואה״נ דראשון נמי לא רק אחרון. ודע אע״ג דכהן חשוב טפי מ״מ בגמרא בסתמא אמרו איזה שקרא ד׳ משובח משמע וודאי אף כסדר המשנה (גיטין נ״ט א׳) אפ״ה אין גזל כי כ״א יש לו מעלה. והנה בגמרא נתן מעלה לג׳ מעלין תיפוק מההכרח שלא לפחות מיו״ד פסוקים לפירש״י שם אם לא קרא א׳ או ב׳ מה יעשה השלישי ולכאורה דנ״מ באחר קורא (כמו ש״צ וזה דלא כמ״א בשם ש״ל וכמדומה שהמנהג לקרוא לג׳ יותר מכהן ולוי וכפסק המ״א בכאן: