פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם קכח:א

כתוב עמ״א ועח״מ שם א׳ וב״ש ב׳ תי׳ דכל מידי דלית ליה הנאה לא חיישינן וא״י א״כ לקרוא ראשון ונ״כ אפי׳ דאיכא איסורא ה״ל לר״ן ומגיד לומר דשרי מה״ט ואפשר לנ״כ דאין אנו עושין כלום שרי מה לנו אם כהן הוא או לאו ישא עונו משא״כ לקרוא ראשון אי איסורא היאך קורין אותו לזה אמרו דליכא איסורא (משא״כ חשש תרומה שאלו יתנו לו תרומה) ועסי׳ ר״א במ״א ד׳ דכהן קורא ראשון ד״ת א״כ איך קורין אותו במקום כהנים אחרים ועוברים על וקדשתו. ומיהו אם הכהנים מוחלים ליכא אסור תורה רק דרכי שלום עיין גיטין נ״ט ב׳:

לא עמ״א שבת קי״ח ב׳ כתובות כ״ד ב׳ והקשה מנ״ל לרבי יוסי לחלק בין נהנים אחרים דכה תברכו ולא זרים סתמא קאמר קרא ותי׳ דלא כפררש״י עשה דכה תברכו אלא עשה דברכה שא״צ מאת ה׳ אלקיך תירא (רמז למ״ש מהרימ״ט בח״א קמ״ט ב׳ תירוצים א׳ בזמן המקדש בשם המפורש איכא עשה כדאמרי׳ בפ״ד מיתות ועוד דברכה שא״צ לא תשא ליכא דרך הודאה רק עשה דאת ה׳ תירא יע״ש) ולרש״י בכתובות י״ל דרי יוסי לא היה אומר כלום ורבותא דגנאי הוא לו (או כמ״ש הב״ח לזות שפתים) ותוס׳ סוברים דעשה הוא ברכה לבטלה. וי״ל מ״ש המ״א מנ״ל לר״י הוא בעל התוס׳ דיש לפרש שלא היה אומר ר׳ יוסי כלום וע״ז כתב מ״ש. עוד פירש המ״א דר״י בעל התוס׳ תמ״ה (דלפי׳ הא׳ י״ל מתרץ לרבי יוסי) על רבי יוסי דמה רבותא לשיטתיה בעירובין צ״ו ב׳ דנשים סומכית רשות ה״ה זר רשאי לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה ובכתובות תיבעי למ״ד מעלין מתרומה ליוחסין דמיתה ג״כ עשה לר׳ יהודה הוא דאמר מעלין ולדידיה עשה דסובר נשים אסורות לסמוך ה״ה זר עשה (שם בעירובין צ״ו ב׳) הלכה כר׳ יהודה כמ״ש הר״מ פ״ג מה׳ מעה״ק ה״ח ואיכא עשה בזו אפי׳ אם כהנים אחרים דקרא סתמא כתיב וכפירש״י: