פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם קכד:יז

שומע עמ״א. הנה הט״ז באות ד׳ ואות ו׳ סובר דהמחבר מדין אמן יתומה קאמר זה דעכ״פ איסורא איתא לז״א הואיל ורוב הציבור שמעו הברכה ועונין אמן יכול הוא ג״כ לענות אע״פ שלא שמע הברכה כלל (ולפ״ז לאו מתורת כתבי מהרא״י ז״ל העתיק זה וא״ש דכאן כתב כאלו הוא הלכה רווחת והיינו משם א״ח בשם רבינו האי ובקכ״ח סט״ז כתב בשם יש מי שאוסמ והוא מכתבי מהרא״י ז״ל ק״ט יע״ש) אבל המ״א מיאן בזה דסובר דהר״ב כתב ויש מחמירין שאין קולא נמשכת כלל מדיעה זו וביודע שרי לגמרי כאין לצאת א״כ כאן ע״כ לאו משום לתא דאמן יתומה כ״א מטעם הרד״א בסעיף ח׳ (ט״ס ס״ה) דצריך לומר מיד אמן לאחר סיום הברכה ולזה העתיק המחבר מכתבי מהרא״י (כמ״ש באר הגולה פ׳) דאמן מכלל הברכה והר״ב לא הוסיף כ״א קצת רבותא אפי׳ לא שמע כלל והיא היא. ומלבוש נראה כמ״ש בט״ז ו׳ דמשום אמן יתומה ומסייעא ליה ההוא דקכ״ח סט״ז יש מי שאומר וכדכתיבנא. וע׳ בספר תוס׳ שבת שקשה מכאן לקל״ט ס״ו בהג״ה ובא״ר שם מבואר יותר ועמ״א סי׳ נ״ז אות א׳ ומ״ש שם בפריי וי״ל בין אמן דרשאי לענות אפי׳ לא שמע הברכה כלל כל דלית ביה אמן יתומה (ע״פ תנאים המבוארים בסעי׳ ח׳) ובין ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד שכ״ז שלא שמע בעצמו מהמברך אע״פ ששמע מציבור אומרים ברוך ה׳ המבורך לא יענה רק אמן על מה ששמע. וזה טעות דבקדיש וברכו נמי כן עמ״ש אות ח״י: