פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם יא:ג

לשמן עמ״א ועט״ז אות א׳ וא״ר אות ב׳ בשם הנ״ץ דיעבד בלא שזור כשר וכ״ד הלבוש כ׳ מנהג יע״ש ופשיטא שיש להקל בשזורין שלא לשמן. וכתב א״ר דסמ״ג אין ראיה דצריך כדי עניבה דאל״כ הוי כמוסיף על החוטין יע״ש ול״נ דב״ת פסול בסתמא כמבואר סעיף י״ב אבל אומר בפירוש דלא ניחא ליה בתוס׳ אין פסול עיין מנחות מ״ם ב׳ בתוס׳ שם ועמ״ש בסי׳ י׳ ס״ו דלא כב״ח ועוד ליפסקיה להמותר ויהיה רק ח׳ חוטין ואפי׳ להמחבר בסימן י׳ ס״ו התם נתכוון להוסיף הא כמו כאן יודה ועוד הר״ב מדשתיק ליה כאן אודויי אודי ליה ש״מ דיעבד נמי פסול בלא שזירה וממילא בעינן שזירה לשמן כמו טוויה דמעכב: ראיתי להזכיר שאלה אחת קטנה וזה תוארה:

שאלה מי שלבש האידנא כלאים בציצית אי פסול מ״ה לעדות או לאו:

תשובה אשיב בקצרה כי מתוס׳ מנחות מ״ם א׳ ד״ה כיון צידדו לומר כלאים הותר לגמרי לא דחייה ואפילו יש לקיים שניהם שרי מ״ה עתה ורבנן גזרו. והנה אי אין ציצית בעינן שזירה א״כ כלאים בציצית דשריא רחמנא הא אפשר בלא שזירה לדידן בי״ד ש״א ס״ב והר״מ לשיטתיה שפסק טוו לבד כלאים והא אפשר לקיים שניהם ואם נאמר דהותר לא דחייה א״ש וצריך ליישב ההיא דמנחות ל״ט ש״מ קשר עליון ד״ת ויבמות ד׳ ב׳ בתוס׳ שם ועיין לבוש י״ד ש״א ס״ב בזה עמ״ש בפתיחה מזה: