פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם יא:יב

פסול עמ״א צמר אע״ג דטוייה ליכא כ״כ שינוי וזהו בעיא דר״ל בע״ז מ״ז א׳ ולא איפשיטא לחומרא משא״כ פשתן נטוע שריא דשינוי גמור הוא כמו חוטי והשתא קמחא דשרי שם ע״ז מ״ז א׳ וכ״פ הר״מ ז״ל בה׳ איסורי מזבח פ״ג הי״ד ובזה תירץ קושיית התוספות שם מ״ז א׳ ד״ה היינו בעיא דר״ל צמרה לתכלת היינו בעיא דר״ל בלולב ואמאי לא היינו בעיא דרמי ג״כ אלא י״ל צמר לציצית (תכלת ציצית ל״ד) ומרמי אין לפשוט דשם שינוי גמור משא״כ חוטין טווין חזותיה עליו וז״ש תכלת לכהנים צביעה הוי שינוי גמור ושריא כמו חיטים וקמח דאיפשטא בעיין והנך רואה שהאדון ז״ל דיבר בקצרה והם דברים ארוכים עיין ר״מ הלכות איסורי מזבח פ״ד ה״ז ובכ״מ תכלת הוה כלולב אין שינוי גדול כמו חיטים וקמח ועיין ח״מ שם וסבור הייתי לומר כי נקיט צמר במקום תכלת וי״ל אבנט כהן הדיוט רקום בצמר לא תכלת עיין פ״ח מהל׳ כלי מקדש ה״א אבנט (כ״ה) רקום בצמר וביומא י״ב ב׳ משמע דאין חילוק ותכלת היה רקום כמו כ״ג וצ״ע ופ״א מציצית הי״א ג״כ צמר ועא״ר כאן אות יו״ד ואין להאריך:

ואגב גררא עיין בכ״מ פ״א מציצית הי״א צמר עיר נדחת וקדשים פסול כתב לאו איסור הנאה מצות לאו ליהנות אלא כתותי שיעוריה ולפ״ז קדשים היינו פסולים ועיר יוצא לשרפה וואני העני תטה דטעמא דלאו שלהם הוא דאסור בהנאה וכ״ת דידיה אף באיסור הנאה הוי שלו הא בורכא אתרוג ערלה תוכיח (סוכה ל״ה) וצ״ע. ולפ״ז מודר הנאה מצמר אסור בציצית אבל מודר מחבירו הנאה יכול ליקח טליתו באפשר דמצות לאו ליהנות ניתנו ואף מצות דרבנן כמ״ש במ״א מזה ול״ד לסוכה דישיבתה הנאה ועיין תרמ״ט ס״ב בהג״ה. והנך רואה דמצות לאו ליהנות ניתנו אף שאין הכרחיים שהרי ציצית לא ליכסי ולא יטיל ציצית ול״ד מצות לאו ליהנות שהם גזירת מלך ודווקא הכרחיים אלא כדכתיבנא והבן זה:

עוד רגע אדבר פשתן נטוע הא תלוש מיתסר בהנאה עיין דרישה הא פשתן תלוש חבירו דאין אוסר שאין שלו והוא בגבעולים כשר לציצית דהרי נשתנה שינוי גמור כמו נטוע עיין דרישה מזה תקפ״ו אות וי״ו צמרה פסול לכתחלה ודיעבד כשר עמ״ש סימן ל״ב ט״ו אות כ״ח: