פני יהושע על שבועות ג:

בגמרא לעולם ר' ישמעאל כו' אבל לענין מלקות חיובי מחייב וכדרבא וכתבו התוס' דסוגיא זו כרבין ודלא כרב דימי דלרב דימי לא איצטריך האי דרבא ומתניתין נמי לא מיתוקמא שפיר כרב דימי דא"כ לא שייך שתים שהן ד' דלא מפרשי הנך טפי מהנך וכתבו עוד פי' אחר בשם ריצב"א שמפרש ג"כ האי דהכא כרבין דוקא ודבריו דחוקים כמו שאבאר. ולולי דבריהם נראה לי לפרש בפשיטות אוקימתא דהכא אפילו אליבא דרב דימי ואיצטריך נמי למילתא דרבא דהא רב דימי דקאמר אכלתי ולא אכלתי שוא ודאי לא פליג אסתם מתניתין דספ"ג דתני איזהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע כו' זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות כו' ומסקינן דאתי למעוטי אכלתי ולא אכלתי דקאי בלשעבר וממעט לשעבר ופשטא דלישנא דקרא נמי הכי משמע דסתם שוא היינו לשנות את הידוע כדמתרגמינן על מגן ומסברא נמי הכי משמע דחמיר איסורא טפי שניכר לכל בשעת שבועה שהוא משקר כדמסקינן התם להדיא בגמרא משא"כ באכלתי ולא אכלתי שאינו ניכר בשעת שבועה שהוא משקר אע"כ דהא דקאמר רב דימי אכלתי ולא אכלתי נמי שוא היינו משום דסמיך אאידך מימרא דרבי יוחנן דכתיב לשוא לשוא שני פעמים ואם אינו ענין לשוא ממש תניהו לאכלתי ולא אכלתי דהוי נמי לשעבר כמו נשבע לשנות את הידוע וכן פירש"י להדיא לקמן פ"ג במימרא דרב דימי ע"ש ולפ"ז מש"ה קאמר רב דימי דאוכל ולא אוכל מלא תשבעו בשמי לשקר נפקא וא"כ א"ש טובא דלרב דימי נמי מפרשים הנך דלהבא טפי מהנך דלשעבר דלהבא איכא לאו מיוחד דלא תשבעו משא"כ באכלתי ולא אכלתי דלא ילפינן אלא באם אינו ענין ולא כתיב נמי בלשון לאו גמור אלא בלשון עונש כי לא ינקה וא"כ שפיר קתני במתניתין שתים שהן ד' והיינו דמייתי עלה האי דרבא דנהי דרבא גופא דאמר דאידך לשוא לשבועת שקר היינו משום דהתם אמימרא דרבין ורבי אבהו משמיה דרבי יוחנן קאי וא"כ לרב דימי כ"ש דא"ש טפי דהנך תרי לשוא אלשעבר קאי כן נראה לי נכון לולי שהתוספות לא כתבו כן ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוספות בד"ה אבל לענין מלקות חיובי מחייב כו' וריצב"א פי' כו' דפשטא דלא תשבעו משמע להבא כדפי בקו' גבי רב דימי כו' עס"ה. ולע"ד יש לתמוה טובא על זה דהא שבועת הפקדון היינו לשעבר וכתיב בי' ונשבע על שקר ובסיפא דקראי נמי כתיב או מכל אשר ישבע עליו לשקר אלמא דאדרבה שבועה דלשעבר טפי מפרש בהדיא אי הוי בכלל לאו דלא תשבעו ומפירוש הקונטרס דלקמן אין ראיה דהתם אליבא דרב דימי קאי דלשעבר הוי בכלל לאו דלא תשא לשוא וכ"ש למאי דפרישית דרב דימי נמי אית ליה הך דרשה דלשוא לשוא ב' פעמים וניחא ליה לאוקמינהו בחד גוונא לשעבר ומש"ה ע"כ לדידיה לאו דלא תשבעו בשמי לשקר היינו להבא וע"ז פירש"י דשייך ביה נמי לשון שקר משא"כ לרבין הוי איפכא וצ"ע ועיין בכ"מ פ"א מהל' שבועות בשם תשובות הריב"ש ולקמן בפ"ג אבאר יותר:

בד"ה וכדרבא תימא דאמאי מייתי מילתא דרבא אדרבה ה"ל לאתויי מילתא דר' יוחנן כו' וי"ל דהיינו דפריך כו' עס"ה. ותירוצם דחוק מאד ואין עולה יפה לפי הסוגיא אמנם לענ"ד נראה ליישב קושית התוספות בפשיטות דשפיר איצטריך לאתויי הא דרבא דאי מרבי יוחנן לא שמעינן מידי דעיקר מלתא דר"י היינו לפי המסקנא דשבועות שתים שהן ד' דהכא ודרפ"ג רבי אליבא דר"ע קתני לה דכיון דר"ע לא שני ליה לענין שבועה דלהבא ולשעבר דכי הדדי נינהו לענין קרבן למאי דדריש ריבוי ומיעוט וא"כ מה"ט גופא משמע ליה דלא שני ליה לר"ע נמי לענין מלקות וכדמשמע פשטא דלישנא דמתניתין דרפ"ג וכמו שאבאר שם מש"ה איצטריך לאהדורי אלאו דלשעבר לענין מלקות ועוד דלכאורה לא שייך לחייב קרבן עולה ויורד אשבועת ביטוי אם לא היכא דאיכא לאו לא מיבעיא לאביי דאמר בפ' כלל גדול דלרבנן דפליגי עליה דמונבז (והיינו ר"ע) לא מחייב בשבועת ביטוי עד שישגוג בלאו שבה אלא אפילו לרבא ורב נחמן דלקמן פ"ג דאפי' שגגת קרבן נמי הוי שגגה אפ"ה בעינן מיהא שיהא בו איסור לאו כיון דכתיב בהדיא נפש כי תחטא ומש"ה הוצרך ר' יוחנן לפרש דבלשעבר נמי אשכחן לאו מדכתיב לשוא לשוא ב"פ וא"כ לפ"ז לא שייך מילתא דר' יוחנן הכא כלל למאי דבעינן לאוקמי מתניתין דשבועות שתים שהן ד' כר' ישמעאל דאדרבה מדקאמר ר' ישמעאל דאינו חייב קרבן על לשעבר משמע דהיינו משום דלא אשכחן בה לאו ואי משום דכתיב לשוא לשוא ב' פעמים איכא למימר דר' ישמעאל מוקי לה לשבועה שאוכל ולא אכל לאשמעינן דאע"ג שאין בה מעשה אפ"ה לוקין עליו מש"ה הוצרך לאתויי הכא מימרא דרבא דאמר בפי' רבתה תורה דלשוא לשוא ב"פ היינו לשעבר כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ובזה מתיישב היטב לשון הסוגיא דקאמר לעולם ר' ישמעאל וכי לא מחייב ר' ישמעאל לשעבר קרבן אבל מלקות חיובי מחייב משמע להדיא דמעיקרא הוי ס"ד דר' ישמעאל בין לענין קרבן ובין לענין מלקות איירי דהא בהא תליא והיינו כדפרישית ומה שלא רצו התוס' לפרש כן נראה דהיינו משום דאזלי לשיטתייהו שכתבו לקמן בפ"ג דהא דאמר רבא בפירוש ריבתה תורה היינו בהא דשוא ושקר בדיבור אחד נאמרו וכמו שאבאר שם אי"ה:

בגמרא בשלמא אכלתי ולא אכלתי כדרבא כו' אלא אוכל ולא אכל אמאי לאו שאין בו מעשה הוא. אף לפי מאי שאפרש לקמן בסמוך בל' התוס' ד"ה אבל אוכל דמשכחת שפיר באוכל ולא אכל לאו שיש בו מעשה כגון שהאכיל בעצמו לכלבים או שזרקו לים אפ"ה פריך הכא שפיר דלמאי דבעינן לאוקמי מתניתין דשתים שהן ד' כר' ישמעאל ולמלקות ושני ליה בין קרבן למלקות וא"כ לפ"ז ע"כ דמתניתין לאו אקרא דלהרע או להטיב קאי כיון דמלקות לא תליא בקרבן אלא אלאו דלא תשא ודלא תשבעו קאי וממילא דע"כ מדקחשיב שאוכל ושלא אוכל בשתים היינו משום דשאוכל ולא אכל לאו שאין בו מעשה הוא דאי ביש בו מעשה איירי אמאי קחשיב להו בתרתי דהא לא תשא סתמא כתיב ומאי חילוק יש בין הן ללאו אי לאו משום דאוכל ולא אכל לאו שאין בו מעשה הוא ומש"ה מקשה שפיר כן נ"ל ודו"ק ועיין לקמן. מיהו קשיא לי טובא אכולה סוגיא דשמעתין דשקיל וטרי הש"ס לענין מלקות שבועות ביטוי בהנך שאין בהו מעשה דתליא בפלוגתא דתנאי ואמוראי טובא אי לוקין אלאו שאין בו מעשה או לא כדפרישית וכמבואר בכמה דוכתי בש"ס ואפ"ה משמע בשמעתין בפשיטות דלענין קרבן דשבועות ביטוי שפיר שייך שתים שהן ד' אליבא דכ"ע אפילו בהנך שאין בהו מעשה ואמאי הא לכאורה איפכא מסתברא דהא משמע בפשיטות בכולה הש"ס דלעולם אינו חייב קרבן אלא על דבר שיש בו מעשה כדמשמע בסנהדרין פ' ד' מיתות בסוגי' דבעל אוב ובכמה דוכתי ובר"פ אלו הן הלוקין דאפילו פסח ומילה דאית בהו כרת לא שייך בהו קרבן כיון דשב ואל תעשה נינהו ע"ש בתוס' שהביאו ברייתא דת"כ דתניא ועשה אחת יצא מסית ומדיח ומקלל אביו ואמו ועדים זוממין שאין בהן מעשה ואף למאי שכתבו התוס' שם דבת"כ איכא נמי דרשא אחריתי במסית ומדיח דלאו בני קרבן נינהו משום דבעינן דומיא דע"א דיש בו כרת א"כ י"ל מה"ט גופא לא הוי שייך שום חיוב קרבן בשבועת ביטוי כיון דלית ביה כרת ומכ"ש בהנך דלית בהו מעשה שאפילו מלקות נמי לית בהו וא"כ מדגלי קרא דלהרע או להטיב אפילו בהנך דלית בהו מעשה חייב קרבן והיינו כיון דלאו דלא תשא חמיר טובא כדמשמע בשילהי פירקין וכמו שאבאר א"כ בפשיטות יש לנו לומר דכ"ש דחייב מלקות מה"ט גופא וצ"ע:

בתוספות בד"ה אי הכי קשיא הך דאלו הן הלוקין ופירש"י דלא גרסינן ותלמיד טועה כתבו כו' ולאו קושיא היא דהא דאמרינן הכא לר' ישמעאל לוקין לא מיתוקמא כו' עס"ה. ולכאורה לא ידעתי למה כתב רש"י דתלמיד טועה כתב קשיא הך דאלו הן הלוקין דהא נהי דלא גרסינן בגמ' דשמעתין הך לישנא דא"ה קשיא הך דאלו הן הלוקין אפ"ה יש לומר דיפה כתב אותו תלמיד דקשיא ליה הך סוגיא דר"פ אלו הן הלוקין דמקשה התם בפשיטות אדר' ישמעאל א"ה לאו שאין בו מעשה נמי ומאי קושיא דלמא אה"נ דלר' ישמעאל דיליף מלקות מלא תשמור לעשות את כל דברי התורה מחייב נמי אפילו באין בו מעשה כהנך תנאי דמחייבי אע"כ דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דהתם דלא אשכחן שום תנא דמחייב בלאו שאין בו מעשה אלא בהנך שהן קנס כדפרישית התם ע"ש או שנאמר דקים ליה לתלמודא דהתם דלר' ישמעאל נמי אין לוקין והכי שמיע ליה בשום דוכתא או אפשר דהיינו מה"ט גופא מדפוטר ר' ישמעאל בקרבן בלשעבר וכמו שאבאר לקמן דף ה' א"כ מקשה ליה אותו תלמיד שפיר מסוגיא דהכא דמשמע איפכא דלר' ישמעאל טפי איכא למימר דלוקין כן נ"ל לולי דרש"י והתוס' לא כתבו כן:

בתוספות בד"ה התראת ספק היא אבל משום דהוי לאו שאין בו מעשה כו' ותימא דבס"פ ד' מיתות פטר ר"ל חסמה והנהיגה כו' עס"ה. הכא לא שייך לפרש כמו שפירשו התוס' לעיל בדיבורים הקודמים דדוקא לענין שבועה קסבר ר"ל דלוקין אלאו שאין בו מעשה משום דכתיב לשוא לשוא ב"פ דא"כ משום התראת ספק נמי לא ליפטר מיהו לפמ"ש התוס' בסמוך בד"ה אבל אוכל ולא אכל דזימנין דמשכחת ביה התראת ודאי כגון שזרק הככר שנשבע עליו לים משא"כ משום לאו שאין בו מעשה פטור אפילו בכה"ג א"כ יש ליישב קושיית התוס' דהכא דלעולם מודה ר"ל דכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ משבועה דגזירת הכתוב הוא מדכתיב לשוא לשוא ב"פ ואי ס"ד דלאו שאין בו מעשה פטור אף לענין שבועה תו לא משכחת דחייב מריבויא דלשוא ב"פ וממילא דאפילו אם עבר היום ולא אכלה ועודנו בעין נמי חייב ומש"ה לא פטרו ר"ל אלא משום דהוי התראת ספק וריבויא דלשוא ב"פ מוקי לה בזורק הככר לים דלר"ל כה"ג הוי התראת ודאי למאי דלית ליה ביטלו ולא ביטלו כדמשמע מלשון התוס' בסמוך וצ"ע ועיין עוד בסמוך ודו"ק: