פני יהושע על פסחים נד:

במשנה מקום שנהגו לעשות מלאכה בט"ב עושין. וקשיא לי אטעמא דמילתא דאמאי תלה לה במנהגא דנהי דלא מיתסר במלאכה מטעם ת"צ דמשמע בתלמודא בסמוך דתליא בפלוגתא דשמואל ורבי יוחנן בסמוך אי ט"ב הוי כת"צ לכל מילי או לא. אלא דאכתי אפילו לרבי יוחנן דלענין מלאכה אין ט"ב כת"צ אכתי מיהא ליתסר מטעם אבילות כדאיתא להדיא בברייתא בשילהי תענית דכל מצות הנוהגין באבל נוהגין בתשעה באב אפילו לקרות בתורה ע"ש דמשמע התם דליכא מאן דפליג אהך מלתא. ויותר יש לתמוה בסוגיא דהתם דלבתר הך ברייתא גופא מייתי הש"ס הך מתני' דהכא דמקום שנהגו. ולכאורה הוי כתרתי דסתרן אהדדי. והנלע"ד בזה דהיינו משום דגרסינן בפ"ק דר"ה דף י"ח דרמינהו קראי אהדדי דהנך ד' צומות קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה ומשני דברצו תליא מלתא בזמן שאין שלום ואין גזירת המלכות ומקשינן א"ה ט"ב נמי ומשני שאני ט"ב הואיל והוכפלו בו צרות. א"כ לפ"ז עיקר מילתא דט' באב בזמן הזה בין לענין אבילות ובין לענין תענית לא מיתסר מקראי דדברי קבלה אלא מדרבנן וכיון דהך מילתא גופא דאבל אסור בעשיית מלאכה לא הוי אלא דברי קבלה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה כו' מש"ה לא רצו חכמים להחמיר בט"ב לענין מלאכה כדאשכחן בכמה דוכתי שחששו חכמים הרבה בביטול מלאכה והשתא לפ"ז א"ש נמי דמפלגינן לענין מלאכה בין תלמידי חכמים לשאר כל אדם ואמרינן נמי בסמוך דלשאר בני אדם הוי כיוהרא כדאשכחן נמי בב"ק גבי אלעזר זעירא דהוי סיים מסאני אוכמי ואמרו לו וכי כדי את להתאבל אירושלים אלמא דלענין אבילות ירושלים שייך ה"ט דיוהרא טפי משא"כ אי הוי טעם איסור מלאכה בט"ב משום תענית לא שייך לומר דהוי כיוהרא בשאר בני אדם טפי מבתלמידי חכמים כדמשמע בפ"ק דתענית דף יו"ד ע"ב כנ"ל ועיין בסמוך:

בגמ' אמר שמואל אין ת"צ בבבל אלא ת"ב בלבד ופרש"י הואיל ואין צריכין לגשמים אם גוזרין על ד"א אין חומר ת"צ נוהג בה לאסור במלאכה כו' עכ"ל. ואע"ג דאיסור מלאכה בת"צ ילפינן לה בפ"ק דתענית מדכתיב ביואל קדשו צום קראו עצרה והתם לאו לענין גשמים איירי אלא בתענית של ארבה וחגב דמתענין ומתריעין עליהם כדאיתא בפ"ג דתענית מ"מ איכא למימר דהיינו נמי דוקא בא"י ולא בבבל אלא דלפ"ז לא הוי צריך רש"י לפרש הך טעמא דהואיל ואין צריכין לגשמים אלא אפילו אי הוו צריכין להכי נמי לא הוי שייך אלא בא"י. והנראה בזה דאפ"ה מדייק רש"י שפיר מדקאמר אין ת"צ בבבל ולא קאמר אין ת"צ בח"ל אלא תשעה באב בלבד אע"כ דלענין גשמים אין לחלק בין א"י לח"ל לענין ת"צ כדמשמע מסתמא דמשניות דתענית כן נ"ל ועדיין צ"ע. מיהו לולי פרש"י היה אפשר לפרש בדרך אחר דהא דנקיט שמואל בבל טפי משאר ח"ל היינו משום דבבבל הוי ט"ב כת"צ דכולה בבל הוי קים ליה לשמואל שנהגו שלא לעשות מלאכה משא"כ בשאר ח"ל לאו מילתא דפסיקא הוא ודוק ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה אין ת"צ בבבל פ"ה כו' וא"ת ט"ב מי הוי כת"צ לאסור במלאכה וי"ל דה"ק אין ת"צ בבבל אפילו במקום שלא נהגו כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך אפילו במקום שנהגו שלא לעשות לאו משום חומרא דת"צ הוא אלא משום אבילות אם כן אין תירוצם זה מספיק ליישב שיטת רש"י ועיין בזה בסמוך:

בפירש"י בד"ה בין השמשות שלו אסור באכילה ובמלאכה דמחמירין על ספיקו כו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה טובא דהא התם בפ"ק דתענית דף י"ב ע"ב משמע להדיא דת"צ הלילה מותר בעשיית מלאכה וילפינן לה מקרא דאספו זקנים מה אסיפת זקנים ביום כו' וליכא למימר דהאי בה"ש לאו בלפני ט"ב איירי אלא לאחר ט"ב דבסמוך לא משמע הכי דקאמר וכ"ת קסבר שמואל כו' והאנן תנן אוכלין ושותין מבעוד יום לאו למעוטי בה"ש משמע להדיא דלענין בה"ש דלפני ט"ב איירי ועוד דהב"י בריש הלכות תענית כתב בשם התוס' דיש לחלק בבין השמשות דעיולי יומא לבה"ש דאפוקי יומא ע"ש והנלע"ד בזה דאפ"ה פריך שפיר משום דהשתא משמע ליה להמקשה דעיקר מימרא דשמואל לא אתי אלא לאשמעינן הך מלתא דט"ב כת"צ גמור אף בזמן הזה שכבר בטלו הנך שלשה צומות דאין להם דין ת"צ לשום דבר כדמשמע בפ"ק דר"ה דברצו תליא מילתא אפי' הכי בט"ב כיון דהוכפלו בו צרות אף בזמן הזה דינו כדמעיקרא דקרי ליה קרא דדברי קבלה צום ומשו"ה כל דין חומר ת"צ עליו ולפ"ז ע"כ עיקר מימרא דשמואל היינו לענין דבה"ש שלו אסור כיון דמעיקרא ודאי הוי אסור דדברי קבלה כדברי תורה נינהו וספיקא דאורייתא לחומרא וע"כ דהכי הוא דאי לאשמעינן דט"ב בזמן הזה מיקרי ת"צ לענין שאר חומרות וכגון רחיצה וסיכה כו' האי לאו משום ת"צ לחוד מיתסר אלא משום אבילות דנוהג בט"ב ולאשמעינן דליל ט"ב כיומא נמי לא איצטריך דמילתא דפשיטא הוא בשילהי תענית שמפסיקין בו הרבה מבע"י כדתנן התם דערב ט"ב אסור לאכול ב' תבשילין ומוקמינן לה התם בסעודה מפסקת ומייתי התם נמי כמה ברייתות ומימרא דאמוראי דאיירי בסעודה מפסקת ואם כן מלתא דפשיטא היא דליליא כיומא ומעשים בכל יום נמי הכי הוא ואם כן בכה"ג לא קס"ד דלא איצטריך שמואל לאשמעינן וליכא למימר נמי דשמואל איצטריך לאשמעינן לאפוקי הנך ג' צומות דתמוז וטבת וג' בתשרי דאין עליהם דין ת"צ דקס"ד השתא דממתניתין דר"ה שמעינן לה שפיר דקתני על אב מפני התענית לאפוקי אינך כדאיתא התם אע"כ קסבר המקשה דלענין בה"ש לחוד אתי לאשמעינן דכיון דשם ת"צ עליהן כמו שארי תעניות דכולהו דברי קבלה נינהו וממילא דספיקא שלהן אסור כדמסיק בסמוך דהכי משמע ליה הא דתנן אוכלין ושותין מבע"י למעוטי בה"ש וא"כ לפ"ז ממילא דלא שייך לחלק בין עיולי יומא לאפוקי יומא כיון דעשאוהו לט"ב לגמרי כשל תורה ממילא דכל ספיקו לחומרא וא"כ לפ"ז יפה כתב רש"י נמי דלמאי דס"ד השתא דבה"ש אסור נמי בעשיית מלאכה מה"ט גופא לא מיבעיא בבה"ש דלאחריו אלא אפילו בבה"ש דלפניו דנהי דלא מיתסר משום חומר ת"צ אף בלילה מ"מ אסור מיהא משום אבילות דאבילות דאסור בעשיית מלאכה נמי מקרא דדברי קבלה ילפינן לה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור במלאכה כו' כן נראה לי נכון ומוכרח ליישב פרש"י לפי סברת המקשה. מיהו לפי המסקנא דסבר שמואל בה"ש מותר ע"כ מפרשינן מימרא דשמואל לאשמעינן היא גופא דאין ת"צ בבבל כלל אפילו בשאר תעניות שגוזרין כגון חגב וארבה וכדפרישית לעיל בסמוך דכולהו חומרי דתעניות אינן אלא בא"י או שנאמר דשמואל אתי לאשמעינן נמי דט"ב לילו כיומו מעיקר הדין דאינך תעניתים תמוז וטבת דאפילו לענין אכילה אינו אסור אלא ביום וה"ה לענין שאר חומרות כגון רחיצה וסיכה ומלאכה דאפשר דאי לאו מימרא דשמואל לא הוי שמעינן לה שפיר ממתניתין דפ"ק דר"ה כן נ"ל ודוק היטב:

בתוס' בד"ה אין בין ת"ב ליה"כ הא דלא חשיב מלאכה כו' עס"ה. לולי פירושם היה נראה לי דהא דקתני אין בין ת"ב ליה"כ היינו לענין דברים שאסורין משום צום משא"כ איסור מלאכה דביה"כ גופא לאו משום צום אסור אלא משום דמיקרי שבת שבתון ואם כן מה ענין ט"ב ליה"כ כנ"ל: