פני יהושע על פסחים נב:

בתוספות בד"ה עד שיכלה האחרון שבהן פי' הקונט' עד שתכלה אחרונה שבארצותיה כו' ואין נראה כו' ועוד קשה לר"י כו' עס"ה. ובד"ה מתבערין בכל מקום פירוש הקונטרס כו' עס"ה. והרוצה לעמוד על עיקר פרש"י והתוס' בזה יעיין בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות שמיטה הלכה ג' ובהשגות הראב"ד שם שהאריך ושם תמצא מבואר דשיטת רש"י כשיטת הראב"ד דשני ענייני ביעור הן ובזה נתיישב כל מה שהקשו התוס' כאן על פירש"י:

בגמרא רשב"א אומר יחזרו למקומן ויתבערו משום שנאמר בארצך הא אפיקתיה כו' ופירש"י הא אפיקתיה למעוטי דאין סומכין בני יהודה על של גליל עכ"ל. ולכאורה מוכח מכאן דהך דרשא דשלש ארצות דרשא גמורה היא ולא אסמכתא בעלמא דלענין אסמכתא לא שייך לאקשויי הא אפיקתא וא"כ תיקשי סוגיא דהכא על שיטת הרמב"ן ז"ל בפי' החומש שהבאתי בסמוך דכל ענין הביעור אסמכתא בעלמא נינהו אלא דלע"ד יש ליישב דאפ"ה מקשה שפיר והא אפיקתיה דאפילו לענין אסמכתא נמי שייך לאקשויי שפיר כיון שהם שני ענינים שונים דבהך אסמכתא דשלש ארצות משמע דפשטא דקרא בארצך לענין גידול התבואה איירי שלא כלה מאותו ארץ ובהך אסמכתא דרשב"א משמע דהאי בארצך לענין מקום הביעור איירי ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דעיקר מצות ביעור מן התורה היינו לאחר שכלה לגמרי דהיינו בפסח ועצרת והך מתניתין דשלש ארצות היינו אסמכתא בעלמא משא"כ לענין מקום הביעור שצריך לבערן במקומן דוקא בא"י שפיר מצינן למימר דדרשא גמורה הוא כן נראה לי ודו"ק היטב ותו לא מידי: