פני יהושע על פסחים לא.

בגמרא תנן עכו"ם שהלוה כו' אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה כו'. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו בגיטין דף מ"א דמהכא מוכח דלמ"ד למפרע הוא גובה לית ליה הך מימרא דרבא דהקדש וחמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד דאל"כ אפילו למ"ד למפרע הוא גובה נמי תיקשי אמאי מותר הרי איסור חמץ מפקיע מידי שיעבוד העכו"ם וכבר העירותי שם בחידושי גיטין על זה דא"א לומר כן מכמה ראיות אלא דנהי דלסברת המקשה ע"כ בא לאוקמי מתניתין בהכי מ"מ למסקנא דשמעתין מוכח להיפך ע"ש ויבואר עוד לקמן. ועוד הקשיתי שם לשאול דאכתי למ"ד למפרע הוא גובה מי ניחא הא דמותר בהנאה ואמאי נהי דחשיב כחמץ של עכו"ם מטעמא דלמפרע הוא גובה מ"מ כיון דלמאי דס"ד השתא איירי שהחמץ עדיין ביד ישראל ואם כן הרי הוא באחריותו שהרי אם נגנב או נאבד או נאנס ממנו יצטרך לפרוע להעכו"ם משלו אם כן אטו מי גרע מחמצו של עכו"ם שהופקד ביד ישראל וקיבל עליו אחריות דהישראל חייב לבערו וכה"ג כתב הרא"ש ז"ל בשמעתין ומתוך כך העליתי שם דאפשר דמתני' דהכא איירי באפותיקי מפורש דאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו דלפ"ז באחריותו דעכו"ם קאי לגמרי אלא דאם כן לא הוי מקשה הכא מידי נמי אליבא דרבא דהא מצינן למימר דבאפותיקי מפורש נמי רבא מודה דלמפרע הוא גובה וע"ש באריכות בזה. אלא דבלא"ה לכאורה מסתימת לשון הש"ס לא משמע דאיירי באפותיקי מפורש דכל כי האי לא הו"ל לסתום אלא לפרש. לכך היה נראה לי ליישב בענין אחר דכיון דקי"ל הבודק צריך שיבטל מדאורייתא בביטול בעלמא סגי משו"ה לא איכפת לן במה שהוא ברשות ישראל שלא יצטרך לפרוע משלו אם יגנב או יאבד דא"כ מעיקרא בכל ביטול בעלמא נימא הכי דדין דביטול הוא מטעם הפקר ומאי מהני הא אכתי אם יגנב או יאבד ברשותו קאי שמפסיד מעותיו אע"כ דאפ"ה מהני ביטול כיון שלכך הפקירו דניחא לי' בהכי אם יאבד מעותיו ודוקא בחמץ של אחרים שהופקר בידו וקיבל עליו אחריות דחייב לבערו מדאורייתא דקרינן ביה מצוי בידך ואפי' ביטול לא מהני כיון שאין יוכל לבטלו ולהפקירו שהרי אין גוף החמץ שלו ואין אדם יכול להקדיש ולהפקיר שאינו שלו אם כן לפי זה שפיר מיתוקמי מתניתין למ"ד למפרע גובה אפילו בלא עשאו אפותיקי כך היה נראה לי לכאורה. ואין להקשות אי מתניתין בביטול איירי אם כן אמאי קתני סיפא ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה הא לא מתוקמי מתניתין אלא כר"ש כמ"ש במשנתינו וכדמסקינן לעיל דר"ש קנסא קניס הואיל ועבר בב"י וכיון שביטלו הרי לא עבר מדאורייתא ולא שייך למיקנסיה אלא דמשום הא לא איריא דאפ"ה מתוקמי שפיר לפי שיטת הפוסקים דאפילו בביטלו נמי קניס ר"ש ועדיין צ"ע. אלא דאכתי איכא למידק דלכאורה הך פלוגתא דאביי ורבא אי למפרע גובה או להבא היינו דוקא במקרקעי דכיון דאי אקדיש לוה וזבין לוה אתי מלוה וטריף משו"ה סבר אביי דמה"ט ברשותיה דמלוה קאי לגמרי לענין אקדיש מלוה וזבין מלוה משא"כ הכא בחמץ דמטלטלין הוא משמע דליכא מ"ד למפרע הוא גובה דהא אי אקדיש לוה וזבין לוה לא אתי מלוה וטריף ואם כן אין לך מחוסר גוביינא גדול מזה ויש ליישב לפמ"ש בחידושי גיטין ע"ש ודוק ועיין עוד בסמוך:

שם לימא כתנאי ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו לאחר הפסח אינו עובר כו' ופרש"י אינו עובר אם נהנה ממנו. ולא משמע ליה לפרש כפשטא דאינו עובר היינו בבל יראה כיון דלאחר הפסח איירי ולא ניחא ליה נמי לפרש האי לאחר הפסח דקתני היינו שהגיע זמן פרעון לאחר הפסח חדא דסתמא דלישנא לא משמע הכי ועוד דלקושטא דמילתא אין לחלק כלל בהגיע ז"פ קודם פסח או לאחר פסח בין למאי דס"ד השתא דטעמא דת"ק משום דמכאן ולהבא הוא גובה א"כ לעולם אינו ברשות ישראל אלא כשגובהו ממש וכן למאי דמסקינן דאיירי בשהרהינו אצלו וטעמא דת"ק משום דלית ליה דרבי יצחק וא"כ מכאן ולהבא הוא גובה וא"כ הו"ל למיתני רבותא דכחא דהיתירא דאפילו הגיע הזמן קודם הפסח אינו עובר וק"ל: