פני יהושע על פסחים ל:

בגמרא אמר ליה רבינא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב כו' אמאי קאמר רב קדירות בפסח ישברו. ויש לדקדק דמאי קושיא דילמא הא דאמרינן התם דהוסק התנור שרי היינו משום שע"י היסק אף ע"ג דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו אפ"ה לא נשאר ביה אלא משהו ומשו"ה שרי דהאי תנא סבר דאפילו מין במינו בס' משא"כ לרב דבמינו במשהו משו"ה ישברו דלא מהני בהו היסק אם יבשל במינו דאכתי משהו מיהא איכא. והנלע"ד דבלא"ה בליעת התנור מעיקרא לא נשאר בו אלא משהו כיון שהוסק לאחר הטישה ומשום האי משהו כל הפת אסורה אפ"ה כשהוסק כדי ללבנו שרי שפולט האי משהו שבלע אם כן מקשה שפיר מקדירות אמאי ישברו ליתכשר ע"י היסק כנ"ל ודו"ק:

במשנה עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה. ולכאורה דמשנה זו נמי לא מיתוקמא אלא כר"ש כדמוקמינן מתניתין דרישא כוותיה דאי לר"י אפילו חמץ של עכו"ם ממש אסור בהנאה כ"ש הכא דעיקר החמץ הוא של ישראל אלא דיש לדקדק אהא דקתני דמותר בהנאה טפי הו"ל למיתני מותר אפילו באכילה דבשלמא מתניתין דלעיל דקתני ברישא חמץ של ישראל אסור בהנאה משו"ה קתני סיפא איידי דרישא משא"כ הכא לא שייך לומר דקתני רישא איידי דסיפא ועוד דכחא דהתירא עדיף ואפשר דכולה בבא דמתניתין דהכא קתני בלישנא דהנאה איידי מתניתין דרישא לעיל. ועוד נראה לי דכיון דמיתוקמא מתניתין כר"ש דעיקר חמץ לאחר הפסח אינו אלא משום קנסא אם כן לא שייך הכא ענין איסור אכילה כלל דכיון דמסקינן לקמן דאיירי הכא בשישראל הרהינו אצל העכו"ם ואמר ליה מעכשיו וא"כ ע"כ מיירי נמי שלא בא לידי פדייה וא"כ החמץ הוא של עכו"ם ממש ולא שייך למיקנסיה דעכו"ם לאו בר קנסא הוא ועוד דסוף סוף יקנה הישראל אותו החמץ כיון שאינו יודע שהישראל הרהינו אצלו אע"כ דעיקר רבותא דלא קנסינן לישראל שהוא בעל המשכון שיפדנו קודם הפסח ויבערו דאל"כ אלא שישקענו ביד העכו"ם סד"א דאסור שהרי הוא כנהנה מן החמץ לפטור את חובו קמ"ל דאפילו הכי שרי כיון שהעכו"ם כבר קנאו קודם הפסח בשעת הלואה כיון דאמר ליה מעכשיו כן נראה לי ודו"ק:

בגמרא איתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה כו' ופרש"י ב"ח ששיעבד נכסיו שאם לא אפרע כו'. נראה דמה שהוצרך רש"י לפרש כן דאיירי ששיעבד לו בפי' אף ע"ג דעיקר פלוגתייהו דאביי ורבא היינו לענין קרקעי דשייך בהו טריפת לקוחות ומכירה ואם כן הא קי"ל דאחריות ט"ס הוא משום דמדינא ממילא גובה ממשעבדי מדאורייתא או מדרבנן מ"מ ע"כ משמע ליה לרש"י דע"כ איירי בשיעבד בפי' דאל"כ היה במשמע דאביי דאמר למפרע הוא גובה היינו משום שיעבודא דאורייתא ומשו"ה ברשות המלוה קיימי לאלתר בשעת הלואה ולרבא היינו משום דסבר שיעבודא דרבנן ומשום נעילת דלת ואם כן ממילא דמכאן ולהבא הוא גובה דתו ליכא נעילת דלת כלל ובאמת נראה דבהך פלוגתא דשיעבודא דאורייתא איפכא שמעינן להו לאביי ורבא בפ' הניזקין דף נ' כמ"ש התוספות שם בד"ה כיון דדינא מדאורייתא בעידית ע"ש שכתבו דלרבא שיעבודא דאורייתא ולאביי שיעבודא לאו דאורייתא (וע"ש בחידושינו באריכות) ועוד דבפ"ק דערכין מסיק הש"ס דהך מילתא דשיעבודא דאורייתא או דרבנן פלוגתא דתנאי היא ורבא גופא דמסיק לה התם ואם כן לא א"ש הא דבעינן למימר בשמעתין לימא כתנאי ודחה לה. ועוד דלפ"ז לא שייך הך מילתא כלל אלא בישראל שהלוה לישראל משא"כ בעכו"ם שהלוה ליכא מ"ד שיעבודא דאורייתא וכ"ש דלא שייך לומר שהוא מדרבנן ומשום נעילת דלת משו"ה הוצרך רש"י לפ' דאיירי בשיעבד לו בפירוש ורש"י לשיטתו שכתב בכמה דוכתי דבכה"ג כ"ע מודו דשיעבודא דאורייתא מדין גמור ואם כן י"ל דאפילו בעכו"ם נמי שייך הך מילתא כמו שאבאר עוד לקמן כן נראה לי ועיין עוד בחידושינו פרק הכותב ובפרק השולח ושם כתבתי באריכות בענין עיקר מימרא דרבא בהא דקאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד אי מודה בה אביי או לא ותליא במחלוקת רש"י ותוספת ע"ש שהארכתי בזה שנוגע לסוגיא דשמעתין ודוק היטב: