פני יהושע על קידושין יז.

תוספות בד"ה אמה העבריה כו' תימא דלקמן כו' וי"ל דתרווייהו צריכי כו' עכ"ל. וקשיא לי דהא אכתי איכא נמי הקישא דעבריה לעברי דכתיב בהאי פרשה גופא דהענקה ונהי דאיצטריך לקמן הקישא דלנרצע אפשר דהיינו משום הא גופא דמהקישא דעברייה לעברי לא הוי ידעינן סימנין להענקה ואיצטריך הקישא יתירה או שנאמר דאי לאו דהקישה הכתוב לנרצע הוי ממעטינן אמה לגמרי מהענקה מדכתיב תעניק לו וה"א לו ולא לה דהא הקישא דעברייה לעברי איצטריך למילי טובא משא"כ לבתר דגלי הקישא דנרצע דשייך הענקה באמה דהא לא אתא הקישא אלא להכי א"כ דרשינן נמי הקישא דעברייה לעברי לענין הענקה וממילא ידעינן דאפילו יוצאה בסימנים יש לה הענקה ול"ל דמייתי הכא מוכי תשלחנו וליכא למימר דכיון דהקישא דעברייה לעברי לא משמע לן לענין הענקה דלא מייתר ואיצטריך הקישא דנרצע לאפוקי ממיעוטא דלו ולא לה א"כ לעולם דלא אתי האי הקישא לסימנים דליתנהו בנרצע דא"כ השתא נמי מוכי תשלחנו אמאי מרבינן סימנין דהא בלא"ה איצטריך וכי תשלחנו ליוצא ביובל אע"כ וכי תשלחנו קאי נמי אתרווייהו לבתר דגלי קרא דשייך בה הענקה א"כ הדרא קושיא לדוכתא נילף בהקישא דעברייה לעברי ולענ"ד היה אפשר ליישב דודאי אף לבתר דגלי קרא וילפינן סתם הענקה באמה העברייה לעברי אכתי לא ידעינן מיתת האדון דלא שייך בעברי מש"ה ילפינן נמי מהקישא דנרצע דיוצאה במיתת האדון נמי יש לה הענקה דומיא דנרצע ואכתי לא ידעינן סימנים להענקה דלא שייך אף בנרצע ואיצטריך למילף מוכי תשלחנו כן נ"ל אלא שאין זה במשמע לשון התוספות וצ"ע:

גמרא יכול אפילו חלה ת"ל ובשביעית יצא. אפשר דהוצרך לאתויי הכא משום דלא פסיקא ליה להקשות מרישא דברייתא דבורח השלמה בעי דהא מצינן למימר דהתם איירי שברח מיד תוך שלשה מחוייב להשלים אבל כשעבד ד' שנים וברח אין משלים מה"ט דמייתי התוס' דשני שכיר ג' שנים ואיצטריך למעוטי מהענקה מש"ה מייתי ההיא דיכול אפילו חלה כו' דמשמע דמחלק בין חלה לבורח וע"כ היינו לענין אחר ג' דאי תוך שלשה בחלה נמי משלים היכא שאינו עושה מעשה מחט ובורח אינו עושה מעשה מחט אע"כ דבורח אפילו עד סוף שש מחוייב להשלים ועי"ל דנהי דבחלה מפלגינן בין תוך שלשה לאחר ג' היינו משום דמסברא היה לנו לומר דאינו משלים דנסתחפה שדהו של אדון אלא משום דקרי' רחמנא שכיר מחוייב להשלים שלש שנים כמו שכיר כמ"ש התוס' דבשכיר לא שייך לומר נסתחפה שדהו אבל בעושה מעשה מחט ילפינן דאפי' חלה כל ששיצא מדכתיב ובשביעית יצא משא"כ בבורח ודאי מסברא פשיטא דחייב להשלים אע"כ דאיצטריך דלא תימא כיון שאין גופו קנוי אלא לשיעבוד הו"ל כמזיק שעבודו של חבירו קמל"ן דחייב וא"כ כיון דגלי קרא האי סברא מה לי תוך ג' או לאחר ג' כן נ"ל:

רש"י בד"ה יכול אפילו חלה בתוך שש יהא חייב כו' כל המפרשים נדחקו בפירושו והגיהו ולענ"ד נראה דמה שכתב רש"י תוך שש לא בא למעט כל שש דהא איירי ביה בהדיא בגמ' אלא לפרש פשט לשון הברייתא בא לפרש כדרכו משום דריהטא דלישנא דקאמר יכול אפילו חלה משמע לכאורה דאדלעיל מיניה קאי דקתני בורח מחוייב להשלים לאחר שש וע"ז משמע דקאמר יכול אפילו חלה ואיכא למיטעי דאיירי בחלה תוך ימי ההשלמה לכך פרש"י דיכול אפילו חלה איירי תוך שש ולאו אבורח קאי ומה שפרש"י עוד ת"ל ובשביעית יצא ואפילו לא עבד שש שנים שלימות אע"ג דבחלה כל שש איירי מ"מ כיון דבעושה מעשה מחט מוקמינן לה הרי שעשה בהם מלאכה אלא דמסתמא סתם חלה אינו עושה אפילו מעשה מחט ימים שלימים אלא לפרקים כן נ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל:

תוספות בד"ה חלה שלש כו' יש שהיו רוצין לומר שאותן שכירים מלמדי תינוקות כו' עד סוף הדיבור. ויש לי לדקדק למאי דלא משמע להו מעיקרא ילפותא משני שכיר והוי סברי דלעולם הדין כן א"כ מ"ט מפלגינן בחלה חצי הזמן או יותר מחציו והיכא רמיזא ומה סברא יש בזה ול"ל דחציו לאו דוקא אלא לעולם כל שעובד יותר מחציו אמרינן רובו ככולו שאין סברא לומר כן דהא קי"ל לא אזלינן בממונא בתר רובא וכ"ש הכא שהתנה בפירוש זמן ידוע וכל תנאי שבממון קיים אלא שאם באנו לומר דחלה אינו משלים משום דנסתחפה שדהו של האדון וה"ה לשוכר א"כ באנוס בכל הזמן נמי והנראה דודאי לעולם אנו צריכין לומר דטעמא דשלש היינו משום דאשכחן בע"ע דקרייה רחמנא שכיר והיינו משום שלעולם צריך לעבוד מיהא כשני שכיר שהם ג' שנים וכן נראה להדיא מל' הרמב"ם ז"ל דמייתי קרא כשכיר כתושב יהיה עמך. ואפשר דמה"ט כתיב ארבעה שנים דהיינו כתושב וכשכיר. ולפ"ז מעיקוא הוי סברי התוס' דמכאן אנו למידין לכל התורה דכל היכא שעבד חצי הזמן שקבע ונאנס אינו משל' כדגלי רחמנא בעבד אלא משום דקשיא להו מסוגיי' דהאומנין ע"כ צריכין לחלק דוקא בע"ע דגופו קנוי משא"כ בשאר שכירים או משום דבע"ע גזירת הכתוב הוא כיון שעבד מיהו בשני שכיר דיו שאם נאנס אינו משלים זה מה שנלע"ד בכוונת' אף שאינו מבואר להדיא אלא משום שלא מצאתי שום סברא לחלק בין חציו ויותר מחציו ודו"ק:

גמרא מ"ט דר"מ יליף ריקם ריקם מבכור. ואע"ג דפשטא דקרא לא קאי ריקם אבכור אלא אראי' לחוד וליכא למימר משום דרשה פשיטא להו דריקם נמי אבכור דהא לקושטא דמילתא לאינך תנאי לא איצטריך ריקם כלל לענין בכור דהא בהדיא כתיב ביה ה' סלעים וריקם בבכור ל"ל מיהו לר"מ אפשר לומר דכיון דכתיב ריקם בהענקה למידרש ג"ש מריקם דהכא ולמיגמר מעולת ראיה א"א דהא כתיב כאשר ברכך ועולת ראיה הוא השיעור הפחות שבכולם אע"כ דריקם דקרא דראיה קאי אבכור מיהו להנך תנאי דאיצטריך ריקם בבכור משום דרשה דמייתינן בבכורות דף נ' לענין שהיורשים חייבים לשלם דמי הפדיון משמע שם דגמר לה מעולת ראיה מדכתיב ריקם אתרווייהו ע"ש:

רש"י בד"ה ונילף מעולת ראיה דליתא אלא שתי כסף עכ"ל. ואע"ג דבריש חגיגה אמרינן דמן התורה אין לה שיעור כלל אלא שתי כסף מדרבנן מ"מ א"ש פרש"י דאף למאי דבעי ר' יוחנן מעיקרא למימר התם בחגיגה דשתי כסף מדאורייתא ועוד נ"ל דפרש"י מוכרח דלמאי דבעי ר' יוחנן למימר מקשה דאי למסקנא דמן התורה אין לה שיעור כלל א"כ מאי פריך ונילף מעולת ראיה דא"כ ג"ש דריקם בהענקה ל"ל דבלא"ה נאמר אין לה שיעור מדלא נתנה התורה שיעור וליכא למימר דאיצטריך לאפוקי מדרשא דר' יהודא ור"ש דהא ע"כ ר"מ לא גמיר להני ג"ש דנתינה נתינה ומיכה מיכה ואף אם נאמר דר"מ נמי גמיר הנך ג"ש למילי אחריתי ומש"ה איצטריך ריקם דסגי בכל שהו דאכתי קשה דהא לר"מ איצטריך צאן גורן ויקב למנינא בעלמא ואי מיבצר מהני וטפי אהני לית לן בה וכתיב נמי ריקם מעיקרא להכי דלא תימא האי שיעורא דרחמנא אכולהו קאי קמל"ן דשיעורא על חד תלת ואי ס"ד דסגי בכל שהו תלתא דכל שהו מאי הוי אע"כ דהקושיא היא למאי דבעי ר' יוחנן למימר מעיקרא וא"כ תקשי ליה מדר"מ דהכא וכה"ג מצינן הרבה בש"ס ונראה דהתוס' נמי הכי מפרשי בשמעתין מדלא מייתו פרש"י כדרכם בשאר דוכתי אלא דקשיא להו לפי האמת בעולת ראיה:

תוספות בד"ה ונילף ריקם וא"ת בעולת ראיה גופא מנ"ל כו' נילף מבכור ותהא ה' סלעים עכ"ל. ולא ידעתי מהיכא פסיקא להו למילף מבכור לעולת ראיה הא לית בהו ג"ש אלא דלר"מ לפי המסקנא מדאייתר ריקם דהענקה ע"כ מוקמינן לריקם דעולת ראיה אבכור דריקם אתרווייהו קאי כל חד כשיעור הקצוב כדפרישית אבל ג"ש ליכא שיהא השיעור שוה ואפשר דמשמע להו לתוס' מסוגיי' דבכורות שהבאתי דעולת ראיה ובכורות הוי היקש או כדאמרינן התם יליף ריקם ריקם משמע דהו"ל כמו ג"ש או כמקרא נדרש לפניו ולפני פניו ע"ש: