פני יהושע על ביצה כב.

בתוס' בד"ה וב"ה סברי וכו' ולא החמירו חכמים הואיל ואין בנין בכלים וכו' עכ"ל ולכאורה לשון לא החמירו חכמים אינו מדוקדק דבפשיטות הו"ל לפרש שהקילו ב"ה בזה משום שמחת י"ט כדמשמע לעיל דף ט' ע"ב גבי מוחלפת השיטה דלפי שיטת התוס' דמוחלפת היינו האי דהשוחט אבל טעמא דתריסין הוי משום שמחת י"ט וליכא למימר דהתוספות כתבו כאן לפי שיטת רש"י דלעיל דמוחלפת היינו האי דתריסין דא"כ בלא"ה קשה הך סוגיא דהכא מדב"ה אדב"ה בי"ט גופא דבתריסין מחמרי לענין בנין בכלים ובחליות מקילין טפי מדב"ש וע"כ דלשיטת רש"י צריך לפרש כתירוץ השני שכתבו התוס' כאן דב"ה סברי דבחליות דהכא לא שייך בנין כלל:

אלא דנראה דודאי התוס' דהכא בשיטתייהו דלעיל קיימי דהאי דתריסין ודאי לא מיחלפא אלא דאפ"ה לא פסיקא להו לפרש משום שמחת י"ט משום דאפשר דאע"ג דבתריסי חנויות משמע דהתירו משום שמחת י"ט מ"מ אפשר דבזקיפת חליות של מנורה לא שייך שמחת י"ט כ"כ ומש"ה הוצרכו לפרש דאפ"ה לא החמירו באיסור בנין כלי בי"ט אע"ג שהחמירו בשבת כן נ"ל:

בגמ' עולא איקלע לבי רבי יהודא קם שמעי' זקף ליה לשרגא ופירש"י שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו ולא ימשוך אחר הפתילה ותכבה עכ"ל. ויש לדקדק דא"כ מאי מקשה ליה ר' יהודא מהא דמסתפק חייב משום מכבה ומאי קושיא דלמא הך ברייתא אתיא כר' יהודא דדבר שאינו מתכוין אסור משא"כ בהאי דזקיפת שרגא שפיר מצי עולא סבר כר"ש דדבר שא"מ מותר ואיהו ודאי הרי עיקר זקיפתו שלא תכבה ומכ"ש דקשה טפי למאי דמשמע בשיטת רש"י ותוס' דאנן נמי כר"ש קי"ל בדשא"מ. מיהו לפי' התוס' יש ליישב קצת דלפי פירושם דהאי משום מכבה היינו משום שמכה' אורו א"כ מצינן למימר דבזקיפה זו הוי כפסיק רישא משא"כ לשיטת הרא"ש דשמעתין וסייעתו שכתבו דהאי משום מכבה היינו שממהר כיבוי א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ואף לפי' התוס' נמי קשה לפי שיטת בעל הערוך שהביאו התוס' והפוסקים בכמה דוכתי דכל פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר לר"ש א"כ לא הוי מקשה הכא מידי:

ונהי דלא קשיא לי כה"ג טובא מאי מקשה ליה רבי יהודא לעולא מהך ברייתא דלמא ברייתא כר"י דמחייב בכל כיבוי אע"פ שאינו צריך לגופה ועולא כר"ש דכל כיבוי שאינו צריך לגופה פטור אלא דאפ"ה מקשה שפיר דאף דאע"ג דפטור אפ"ה איסורא דרבנן מיהו איכא. ועוד דבפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ט ע"ב) משמע דעולא סבר כר"י לענין כיבוי שאין צריך לגופה אבל מהאי דדבר שא"מ ודאי קשה ויש ליישב וצ"ע ודו"ק.

בתוס' בד"ה המסתפק ממנו וכו' אינו רוצה לומר מפני שממהר כיבוי וכו' עס"ה. עיין בכל זה בל' הרא"ש ז"ל באריכות ועיין ג"כ מה שכתבתי בזה שם בפרק במה מדליקין במשנה דלא יקוב ובס"פ כירה דמלשון התוס' כאן שכתבו לכך נראה ככיבוי משמע דהאי חייב לאו דוקא וכן דקדקתי שם קצת מל' רש"י אלא שהרמב"ם ז"ל כתב דחייב חטאת מדאורייתא ונראה לי שמפרש ג"כ כפי' התוס' דמאי שמכהה אורו הוי כיבוי גמור דאי לפי' הרא"ש שכתב דממהר כיבוי לא מסתבר שיהא בזה חיוב חטאת גמור כיון שלא נעשה כיבוי השתא כלל אלא לאחר זמן וממילא וכבר כתבתי כיוצא בזה בלשון התוספות בפ"ק דשבת דף י"ז ע"ב גבי אין פורסין מצודות דכל שאינו ניצוד עכשיו אלא לאחר זמן ליכא איסורא דאורייתא ושם באותה סוגיא כתבתי ג"כ בענין רחיים של מים שיש בזה מקום עיון על בעל מג"א בא"ח סי' רנ"ג ע"ש:

שם בגמרא אמר ליה האי רבי יהודא היא ופירש"י דאמר לקמן וכו' לכם לכל צרכיכם והאי נמי צרכיכם הוא וכן תשמיש וכו' עכ"ל. לכאורה נראה בכוונתו דתשמיש גופא לא מתרבי לר"י אלא מדדרש לכם לכל צרכיכם והא ודאי ליתא דתשמיש גופא משמע דהוי כאוכל נפש ממש אפילו אליבא דרבנן אלא דכיבוי הנר לענין תשמיש דמי למכשירי אוכל נפש והכי משמע להדיא בפ"ק דכתובות דף ז' גבי הא דשרי ר' יהודא למיבעל לכתחילה בי"ט ע"ש ומשמע משקלא וטריא דהתם דלענין מתוך איירי. ואפשר שיש לפרש בזה ג"כ בכוונת רש"י ועיין מה שכתב הרא"ש ז"ל בזה ועיין עוד בסמוך:

בעא מיניה אביי מרבה מהו לכבות את הדליקה בי"ט וכו' משום איבוד ממון מהו ויש לדקדק מאי קמיבעיא ליה ומאי ס"ד אטו משום איבוד ממון נתיר איסור דאורייתא וליכא למימר דמספקא ליה לאביי אי הלכה כרבי יהודה דמתיר במכשירין או הלכה כרבנן והאי כיבוי דליקה נמי כמכשירין דמי כדמשמע במסקנא דשמעתין דהך מילתא שייך בפלוגתא דר"י ורבנן במכשירין דא"כ הו"ל למיבעי בהדיא מרבה אי הלכה כר"י או כרבנן ועוד דבמאי דקאמר משום איבוד ממון אלמא דעיקר טעמא להיתירא היינו משום איבוד ממון ולא משום מכשירין וליכא למימר נמי דאביי סובר כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור א"כ לפ"ז כל כיבוי כי האי כגון לכבות הדליקה דמיקרי מלאכה שאצ"ל לא מיתסר אלא מדרבנן וא"כ אפשר דיש להתיר איסורא דרבנן משום איבוד ממון ואע"ג דבשבת פשיטא דאסור אפ"ה אפשר דשני ליה בין שבות שבת לשבות יום טוב כדאשכחן לקמן בפרק משילין דהא ודאי ליתא חדא דהא רבה תלמידו דרב הוי וכל מילי עבד כרב לבר מהני תלת דקחשיב בפרק במה מדליקין ובכמה דוכתי וא"כ ממילא דבמלאכה שאצ"ל סבר רבה כר"י ועוד דא"כ מאי אותביה אביי מברייתא דבקעת דקתני מותר ומאי קושיא דילמא הך ברייתא כר"ש ורבה כר"י ס"ל מש"ה פשיטא ליה דאסור ורבה גופא דמשני ליה ההיא ר"י היא כי קאמינא אנא לרבנן דלאו שינויא מעליא היא כמו שהקשו בתוס' דהא אנן קי"ל דהלכה כר"י ותירצו בדוחק וא"כ טפי הו"ל לרבה לשנויי לאביי איפכא דהך ברייתא ר"ש היא כי קאמינא אנא לר"י דמלאכה שאצ"ל אסור מדאורייתא ועוד דלפ"ז הוי קשה טובא על שיטת הפוסקים שכתבו דאנן קי"ל כר"ש במלאכה שאצ"ל כמ"ש הטור והש"ע בסי' של"ד ואפ"ה פסקו כאן בפשיטות כרבה דאסר לכבות הדליקה בי"ט אע"כ דלכ"ע לא שייך להתיר איסורא דרבנן כי האי משום הפסד ממון וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' והנראה בזה לפי משמעות כל הסוגיא דשמעתין דהכא היינו משום דנהי דפלוגתא דר"י ורבנן גופא לא איירי אלא במכשירי אוכל נפש ממש מ"מ כיון דטעמא דר"י דמתיר במכשירין היינו משום דדריש לכם לכל צרכיכם א"כ סבר הש"ס דהיכא דאיכא איבוד ממון או חולה שאין בו סכנה נמי מיקרי לכל צרכיכם אע"ג שאינם מענין המכשירין מ"מ שקולים הם דהי מינייהו מפקת ובהא פשיט ליה רבה שפיר דאסור דאע"ג דבמכשירין גופא קי"ל כר"י היינו משום שמחת י"ט סמכינן אדר"י משא"כ היכא דליכא שמחת י"ט אפשר דהלכה כרבנן כן נ"ל נכון ועיין בס' יש"ש מ"ש בזה בשם רבינו אלחנן והמרדכי והנלע"ד כתבתי ובכלל דברי דבריהם אלא שהוספתי בהן נופך. והא דלא שרינן הכא לכבות הדליקה בי"ט מטעם מתוך שהותרה כיבוי לצורך יבואר לקמן בדף הסמוך גבי בישרא אגומרי: