פני משה על תלמוד ירושלמי יבמות י:ו:ד

תני אמר רבי יודה כו' בחמותו. אם בא על חמותו נאסרה אשתו עליו וכדדריש לה מקרא לקמן. וכן הסוגיא בבבלי דף צ"ה:

שב"ש אומר פסל. דלית להו דרשא דאותה וילפי להו מק"ו לקמן:

טעמא דר"י. דחמותו פסלה אשתו דכתיב בחמותו באש ישרפו אותו ואתהן:

ומה אנן קיימין. מקרא הזה אם אינו ענין לשרפה דהא אין נשרפה אלא אחת דאשתו מה חטאה אלא תנהו ענין לאיסורא:

עד כדון כרבי עקיבא. זהו היא אליבא דרבי עקיבא דלא אייתר ליה קרא דאתהן לדרשא אחריתא:

כרבי ישמעאל. אבל לר' ישמעאל תני דמפיק לה לדרשא אחריתא:

אותו ואת שניי'. השנית כלומר אפילו אין כאן אלא השנית דאשתו מתה חייב בשרפה על חמותו וכן דריש בבבלי ואת אחת מהן אפילו אחת מהן קיימת וחמותו לאחר מיתה איכא בינייהו:

והיו ב"ש דנין. דאחות אשתו פסל' עליו אשתו:

ומה במקום שבא איסור הקל כו'. אשת איש ולקמיה מפרש אמאי קרי לה איסור קל:

אסר את אוסרו. נאסר בה בעלה האוסרה על אחרים:

על האיסור החמורה. אחות אשתו:

אינו דין שנאסר את אוסריו. שתאסר אשתו האוסרה את אחותה:

והיי דין. איזהו איסור קל שנאסר האוסר:

ראשה דפירקא. מה ששנינו בריש פירקין דאמרו לה מת בעלך ונשאת דתצא מזה כו':

וההן נוקל. וזה קל קרית לה בתמיה:

אינו אלא חומר. דהא אשת איש גמורה היא:

וקאמר שנייא היא הכא שהרי נשאת לו דרך היתר. דהרי סברה שמת בעלה ואפ"ה נאסרה עליו והוי ק"ו. ובבבלי מפרש דאשת איש קרי לה קל שאין האוסרה אוסרה כל ימיו שהרי יש לה היתר בגט ואחות אשתו חמורה שאשתו אוסרת אחותה כל ימיה: