פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ז:ב:לח

ההן דשחיק. זה שהוא שוחק מלח או חסף חרס או פלפלין חייב משום טוחן:

ההן דחשר. זה שהוא מרקיד גירגבסין. והוא מין גרתיקין המוזכר בפ' במה טומנין בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתיקון ושורין אותו עם מוץ חול ועפר או המרקד את המוץ והחול והעפר חייב בו משום מרקד וקמ"ל שאף שאין דרכן של אלו להרקיד אם הרקיד חייב:

ההן דגבל. זה שמגבל הגירגבסין שאמרנו או עפר או קילורין או למלוגמא או לסממנין חייב משום לש:

הלש. וקאמר דהמקטף את העיסה והעורך אותה כולן משום לש ומעין מלאכה אחת הן:

תמן אתה אומר. בפ"ה דמנחות כל המנחות נלושות בפושרין ומשמרין אותן שלא יחמיצו ואם החמיצו שיריה עובר בל"ת וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה על כל אחת ואחת בפני עצמה אלמא דלישה ועריכה כשתי מלאכות הן והכא את אומר הכין בתמיה:

אלא תמן יש לו לחלוק. כלומר שאני תמן דיש לו מן המקרא ללמד לחלק מדכתיב לא תעשה חמץ וכתיב לא תאפה חמץ אפייה בכלל היתה ויצאת להקיש אליה מה אפייה מעשה יחידית וחייבין עליה בפני עצמה אף כל מעשה יחידי והלכך חייב על כל אחת ואחת אבל לענין שבת מכיון שכולן מעין מלאכה אחת הן אינו חייב אלא אחת:

אית חמי. על המתני' מתמה דקתני האופה בא וראה הרי האופה לא היה במשכן אלא מבשל בסממנין וא"כ מבשל הוא האב והאופה תולדה דמבשל ואת אמר הכין בתמיה. דאמאי לא קחשיב התנא להמבשל אלא בשביל דתנינן בשארי מלאכות שהן מסדר העיסה החורש והזורע תנינתה להאופה עמהן דסידורא דהעיסה נקיט ואתא: