פני משה על תלמוד ירושלמי שבת ז:א:ה

גדול שנשבה בין העכו"ם. ואינו יודע מתי שבת כיצד יעשה ופליגי בה רב ושמואל:

מונה ששה ועושה שבת. כברייתו של עולם ואידך אמר עושה שבת בתחלה ומונה ששה וחוזר ועושה שבת כאדם הראשון. מונה ששה ועושה שבת חמשה וכו'. טעמיה דחושש הוא למנות משום ספיקא דכל ימי השבוע וחושש הוא כסדרן שבתחלה חושש הוא שמא נשבה ביום הראשון ומונה ממנו ששה ועושה שבת ואח"כ חושש שמא נשבה ביום השני וכשמנה ממנו ז' ימים כלו ביום הראשון של שבוע זו ומונה מיום ב' חמשה ימים ועושה שבת ואח"כ חושש שמא נשבה ביום הג' ונמצא שכלו ז' ימים הראשונים ביום הב' וא"כ כשמנה אחר הז' הראשונים חמשה ועשה שבת בטעות היה שהרי המנין השני התחיל למנות מיום הב' ועושה שבא אחר חמשה ימים והוא לא נשבה אלא ביום הג' ונמצא שבת שלו ביום הראשון אלא דהואיל ואי אפשר לו בענין אחר תולה כל ספיקיו על הימים של שבוע הראשון שנשבה בו שאם נשבה ביום הא' מונה ששה ועושה שבת ואם ביום הב' מונה חמשה ועושה שבת ואם ביום הג' מונה ארבעה ועושה שבת ואם ביום הד' מונה שלשה ועושה שבת ואם ביום הה' מונה שנים ועושה שבת ואם ביום הו' מונה אחד ועושה שבת אבל שמא נשבה ביום השבת ליכא למיחש דמסתמא היה זוכר בו ואין החשש אלא על כל הימים מימי החול שהן מותרין בעשיית מלאכה ואין אדם משים על לבו לזכור איזה יום שהוא עומד בו ואירע לו המעשה:

א"ר מנא אין אישתבאי בתלתא וכו'. כלומר דר' מנא פריך עלה דר' יצחק דהיכי מצית אמרת הכי דהניחא במנין הראשון אם היה יכול לתלות שנשבה ביום הא' שפיר הוא דמונה ששה ועושה שבת ובמנין השני נמי אם היה יכול לתלות שנשבה ביום הב' וא"כ שבת הראשון שעשה בטעות עשה מ"מ עכשיו מונה חמשה ועושה שבת כהוגן ואם לא היה החשש הספק אלא שמא ביום הראשון נשבה או שמא ביום השני הוה מצינן למימר דהואיל וא"א בענין אחר מונה הוא כך ועושה שבת דממ"נ חד מינייהו של אלו שתי השבתות כהוגן הוא אבל השתא דלא ידע ואיכא עוד למיחש דילמא ביום השלישי נשבה והוא מנה ששה ועשה שבת וחמשה ועשה שבת נמצא שזה עשה מלאכה ביום השבת שהיה ממנין ימי החול שלו ולא קיים שבת לא במנין הראשון ולא במנין השני וכן הוא החשש מיום הג' ואילך אלא דר' מנא מקשה דאם באת לחוש שמא ביום זה ושמא ביום זה א"כ אין כאן שום שבת כהוגן דכשאתה בא לחוש כך ניחוש שמא ביום הג' נשבה והרי זה עשה מלאכה אף בשתי שבתות של מניינים הראשונים וכן מכאן ואילך מקולקל הוא בחשבונו:

רב הוה חייליה לתרין מחזירין הוא עבד שובתא. בתמיה וזה הכל מדברי רבי מנא הן כלומר וכי בזה רב כחו הוא שלשני מחזרת המנינים הראשונים הוא עושה שבת שלו והם אינן שבת והוא עושה מלאכה מהן אף בשבת:

מחזירין. כל דבר שהוא מונה עד יום המוגבל וחוזר ומונה עד בא אותו יום נקרא מחזור. ואין לו לתמוה ויחוש לכל הימים. האי קושיא שייכא לכ"ע ואף לרב ושמואל ואמאי לא יתעכב בעצמו מלעשות מלאכה בכל הימים דיש לו לחוש בכולן שמא היום הוא שבת:

לתמוה. לשון עיכוב מלשון ולא יכלו להתמהמה:

כהדא. דהא תניא נמי דכוותה קידש אשה בעילם המדינה וכלומר אפי' בדרך רחוקה מכאן ואינו יודע איזו היא כגון שקדשה על ידי שליח שא"ל צא וקדש לי אשה סתם ולא חזר אליו לומר זו וזו היא שקדש בשבילו ופליגי בה ר"י ור"ל ולר' יוחנן אסור הוא בכל הנשים דשמא זו היא אחותה או שאר קרובות שנאסרו עליו מחמת קידושיה וא"כ לר' יוחנן אמאי לא יחוש ג"כ כאן לכל הימים:

תמן. שאני התם דהא מיהת יש לו תקנה לישא אשה או גיורת או משוחררת שאין לו חשש בהן כלל אבל הכא מה אית לך למימר שאם באת לחוש לכל הימים מה תקנה יש לו וכי ימות הוא אם אין לו במה להתפרנס והלכך אי אפשר לו לחוש לכל הימים:

תמן. בבבל אמרין בדין זה דחושש הוא לכל הימים ועושה בכל יום ויום כדי קיום הנפש שלו בלבד ולא יותר: