פני משה על תלמוד ירושלמי שבת כא:ב:א

מתני' האבן שעל פי החבית. והוא רוצה ליטול יין מן החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת. ודוקא בששכח את האבן עליה בין השמשות ולא הניחה מדעת אבל אם הניחה מדעת נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואפי' אם ניטל האבן אחר כך אסור לטלטל להחבית:

היתה החבית בין החביות אחרות. ואם יטה על צדה תפול האבן על האחרות ותשברם. מגביה החבית למקום אחר ומסלקה ושם הוא מטה על צדה והאבן נופלת שעל הכר. הכי נמי בששכח את המעות בין השמשות על הכר והוא צריך להכר. נוערו והן נופלות אבל אם הניחן שם נעשית הכר בסיס לדבר האסור ואפילו אם ניטלו המעות אחר כך אסור לטלטל את הכר:

היתה עליה. על הכר או על הכסת והן של בגד לשלשת והוא איזה דבר של טינוף כגון רוק או רעי מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליהן מים מפני שנתינת המים על הבגד זהו כיבוסו:

היתה. הדבר המטונף על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה לפי שנתינת מים על העור לא הוי כבוסו: