פני משה על תלמוד ירושלמי שבת יד:ד:יא

מתניתא אמרה כן. נמי אדלעיל קאי בכל מתרפאין וכו' כלומר ומהאי מתניתין שמעינן דאין מתרפאין משפיכות דמים דתנינן תמן בפ"ז דאהלות האשה המקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים אברים מפני שחייה קודמים יצא רובו ומקרי נפש אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש ולא הותר להתרפאות ע"י שפיכות דמים:

לא סוף דבר. ולאו דוקא בשאומר לו הרוג את פלוני ואני אניחך אלא אפי' א"ל חמוס ממונו של פלוני ואניחך אסור להציל נפשו בממונו של פלוני:

תני עכו"ם בישראל אסור לעשות כן אבל ישראל בעכו"ם אם אמר לו הישראל חמוס או הרוג פלוני העכו"ם ואניחך מותר ובע"ז גריס עכו"ם בעכו"ם וכו' חייב וגי' זו יותר נכונה דקמ"ל דאפי' עכו"ם בעכו"ם מתחייב בכך משום שפיכות דמים ומשום גזל:

בנפשו של קטן. אם היה קטן רודף אחר הגדול להרגו מהו להציל את הגדול בנפשו של קטן כדינו של רודף או דילמא הואיל ולאו בר עונשין הוא לא:

התיב רבי ירמיה ומאי קא מיבעיא ליה וכי לאו מתניתין הוא יצא רובו וכו' אלמא שאף על פי שהקטן הזה רודף הוא אין מצילין את אמו בנפשו:

שנייא היא תמן. דלא קרינ' ליה רודף שהרי אין אתה יודע מי הוא ההורג ורודף את מי דאיכא למימר נמי שהיא רודפת אחריו דכמו שהיא מסוכנת למות כך הולד מסוכן הוא למות ולפיכך מניחין הדבר כמות שהוא וכי קא מיבעי לן כשהקטן רודף אחרי הגדול והוא אינו נרדף מהגדול ולא איפשיטא: