פני משה על תלמוד ירושלמי שבת יד:ד:י

מתניתא אמרה כן. מברייתא דלקמיה שמעינן נמי דאין מתרפאין מגלוי עריות דתני כן בת"כ פ' ויקרא דגריס התם כשהיא אומר מכל מצות ה' לרבות נערה המאורסה והמחלל את השבת אלא שיש בנערה המאורסה מה שאין בשבת ובשבת מה שאין בנערה המאורסה נערה המאורסה יש לה היתר לאחר מיתת בעלה. והשבת אין לה היתר. שבת הותרה מכללה לקרבנות ולפיקוח נפש. ונערה המאורסה לא הותרה מכללה בשעת איסורה:

הותר מכלל שבת. מאי הוא ולא להתרפאות דבזה יש לדמות שניהם כדמסיק ודכותה וכו' כלומר וא"כ לא הותר מכלל נערה המאורסה דקתני ע"כ אפי' להתרפאות בה אסור:

לא סוף דבר וכו'. להתרפאות בה מחולת אהבה אשר לו אלא אפי' אינו רוצה כ"א לדבר עמה ולשמוע את קולה אסור כהדא עובדא דחד היה נותן עיניו באשה אחת ואהב אותה ונסתכן מחמת חולי אהבה:

מהו תיעבור קומוי וייחי. אם מותר שתעבור לפניו בלבד ויתרפא ע"י כך ואמר ר"א ימות ולא כן שלא יעשה כך אפי' העברה בעלמא וחזרו ושאלו מהו ישמע קולה בלבד ולא ימות ואמר ימות ולא כן תעשה:

מה הוות. מה היתה המעשה ומה טיבה של האשה שהחמיר ר"א כל כך:

מ"ד אשת איש ניחא שהחמיר בה אלא למ"ד פנויה מאי כולי האי והיה לו להתיר לישא אותה והא בר כוחא נגרא כך היה שמו שג"כ אהב אשה אחת בימיו של ר"א והתיר לו לישאנה:

כאן בפנויה. כלומר וע"כ מה שהתיר היה בפנויה וכאן המעשה באשת איש היה וקשיא להאי מ"ד:

ואפי' תימר. לעולם דכאן וכאן בפנויה והכא היה המעשה שנתן עינו בה בעודה אשת איש והלכך החמיר ר"א ולא רצה להתיר אע"פ שמת בעלה אחר כך ונעשית פנויה:

אית דבעי מימר. דהייני טעמא לפי שאשה גדולה ותשובה היתה ולא היתה נשמעת לו להנשא לו בהיתר וכל מה שיעשה עמה יהיה באיסור ולפיכך החמיר ולא רצה להתיר בשום פנים: