פני משה על תלמוד ירושלמי שבת יג:א:ב

גמ' טעמא דר' אליעזר וכו'. כדפרישית במתני':

מה ר"א כר' יהודה. ושואל הש"ס מה הוא אי נימא דר"א כר' יהודה דסוף מס' כלאים ס"ל דתנינן תמן התוכף תכיפה אחת אינו חיבור ואם עשה שני ראשיה לצד אחד שתחב המחט עם החוט וחזר והוציא החוט לאותו צד ונמצא ששני ראשי החוט בצד אחד הן חיבור ר' יהודה אומר עד שישלש שיכניס החוט ויחזור ויכניס ג' פעמים. וקס"ד דהיינו נמי דר"א דבעי ג' חוטין בתחלה:

השק וכו'. סיפא דמתני' דהתם ואגב מייתי זה:

א"ר סימון. ובסוף כלאים דאיתא נמי להא גריס הכא ר' עולא. דלא היא דלא דמי הך דכלאים לדינא דשבת בענין הזה דטעמיה דר"א תמן כלומר בשבת. משום דעל ידי החוט השלישי מלאכתו מתקיימת. ובפחות מכאן אינה מתקיימת אם היא בתחלת האריגה. וסבירא ליה לר"א בשבת מלאכה המתקיימת בעינן אבל הכא בכלאים דמשום חיבור הוא טעמיה דר' יהודה מפני שבפחות מכאן אם איני משלש החוט מסתתר הוא שבקל יכול להוציאו ולסתור החיבור. והלכך ס"ל עד שישלש ואיכא למימר דר"א מודה הוא לרבנן בכלאים וכן ר' יהודה מודה לרבנן בשבת דלעולם שיעורו בשני חוטין דאריגה היא ומיהת מלאכה מקריא:

אשכחת אמר על דר"א. כלומר לכשתמצא אליבא דר"א לא דלעולם סבירא ליה דבעינן דווקא ג' חוטין בתחלה אלא פעמים שצריך ג' בתחלה כגון שהיא התחלת האריגה ממש ולא היה ארוג כלל:

פעמים שנים ע"ג אחד ארוג מאתמול. אם היה א' ארוג מאתמול אעפ"י שעדיין כתחלת האריגה אפ"ה בשנים סגי שהוסיף עליו והוי ג' חוטין:

פעמים אחד על גבי שנים ארוגים מאתמול. כצ"ל. ופעמים באחד שהוסיף ע"ג השנים ארוגים מאתמול נמי מתחייב דהיינו אחד על האריג: